יום רביעי, 20 באפריל 2016

מה בין יהודים לישראלים? אוכל כמובן!

ביום ראשון האחרון אירחנו במרכז היהודי תערוכת עבודות יצירה לכבוד קק"ל.

הנה משהו שלא הכרתי בו קודם. אני חיה עכשיו ב"תפוצות". ולכן אני נפגשת עם פעילויות של ארגונים שונים ומשונים שמיועדים ל'יהודי התפוצות'. שזו אני.

אז אם נתעלם רגע מתחושת הגלותיות הזו, שקיימת רק עבור 'יהודי התפוצות', ולא עבור אף מהגר ממדינות אחרות, הפעילות ביום ראשון היתה ממש מקסימה.
הילדות התבקשו ליצור שלט מעץ של קק"ל, לפי מיטב הבנתן וחוש היצירה שלהן. אני התבקשתי לא להתערב, מה שהיה, כמובן, בלתי אפשרי.

אז קודם פתחתי את האינטרנט על האתר של קק"ל, וקראנו יחד וענינו על שאלות כלליות כדי להכיר את הקרן הקיימת לישראל קצת יותר טוב וגם כתבנו במחברת. איזו אמא קרציה.
ואז תיכננו את הצבעים, ואת הרעיון הכללי, וערכנו קניות (הכרחי), ופרסנו ניילון על השולחן ויצאנו לרסס והדבקנו וצבענו ונמרח לנו אז הדבקנו וגזרנו והתפרק לנו אז הדבקנו שוב ועטפנו ונסענו ופתחנו והתפרק לנו והדבקנו והצגנו לראווה (אנחת רווחה כללית נשמעת בקהל).

רוצים לראות? ברור!! כי גם אם תגידו לא, אין לכם ברירה ממש, אני רוצה להראות! 

אלו השלטים, אחרי שריססנו עליהם את צבעי קק"ל

העבודה של עמית

העבודה של יעל










בתחרות עמית זכתה בקבוצת הגיל שלה במקום השני, ויעל לא זכתה בכלל. היא התבאסה קלות, בעיקר כי מי שזכה עשה עבודה בינונית לעומת העבודה שלה, שהיתה לא יפה כלל וכלל. ואנחנו הרי הכי אובייקטיבים שיש.




באירוע באו לבקר אותנו עוד יצורים נפלאים חוץ מנציגי קק"ל.
היה כיף!



בכל מקרה, בעוד אנו יושבות באירוע, שותות קפה טוב (לשם שינוי) ושייק קיווי, מקפצות במתקנים המתנפחים ומקשקשות בעברית, שואלת עדי מהשגרירות ככה על הדרך - "תגידו, מישהי רוצה להצטלם ביום רביעי לטלוויזיה ולהראות איך עושים חומוס?"
אז ברור שהתנדבתי. 
מאוחר יותר התברר גם שצריך להכין פלאפל.
אני אף פעם לא הכנתי פלאפל. לפחות לא פלאפל שלא מגיע משקית.

אז מה עושה יצירתית אחראית? ניגשת מיד לעבודה ומתחילה לקרוא מתכונים, לטחון מרכיבים, לטגן כדורים ולבדוק טעמים.
ובדרך לברך את בח"לי שרכש לי מטחנת בשר חדשה, כי בלעדיה הפלאפל לא היה קיים (סתם, חיפשתי הזדמנות להשוויץ במטחנה החדשה שלי).

העיסה הראשונה נראתה ככה:
יאמי!

בשטח הזה, של קריאת מתכונים וטעימתם - נחלתי הצלחה כוללת. לא חוכמה במיוחד, אני טובה בלטעום.
הטיגון הראשון נראה ככה:
אתם לא טועים, זה אכן נראה בדיוק כמו העיסה שלמעלה!
כל הכדורים התפרקו לי.
לבנות לא היה אכפת, הן מילאו קערות ועירבבו טחינה ונהנו מאוד מעיסת השמן שבצלחת, אבל אני האמנתי שזה לא זה.
בכל זאת - המטבח הישראלי נמצא אצלי על הכתפיים! ואי אפשר לעשות פדיחות בשידור טלוויזיוני.
אז עשיתי מה שכל יצירתית אחראית עושה - והתקשרתי לליאת.
היא שאלה אותי אם חיממתי את השמן כהוגן ואם נתתי לעיסה לנוח לפני הטיגון במקרר. נו, ברור שלא! למי יש סבלנות??
אז שמתי את העיסה במקרר וחזרתי אליה אחרי שעה (כמעט).
ואז טיגנתי את זה:
תראו! פלאפל!
ואכן, יצאו כדורים למופת, אבל דחוסים במעט ולא עשויים היטב בפנים.
שוב פניתי לליאת, והיא שלחה אותי לחפש כפית מתוחכמת להכנת עוגיות, מה שלא מצאתי, אז במקום זה קניתי כפות מדידה מתכתיות וניגשתי לעבודה שוב, על הבוקר (כי הייתי צריכה לישון על זה), עם עיסה חדשה וכפית חדשה ושמן נקי (כי חשוב שמן נקי, כל הפלאפליות הטובות מתהדרות בשמן נקי).
ואז טיגנתי שוב, והכנתי טחינה, וחומוס, וסלט ירקות ותראו! פלאפל!

אנחת רווחה נשמעת בקהל, שוב.
הצילומים קורים מיד עוד רגע, הבנות מקולחות ונקיות ומוכנות ומזומנות עם כל אוצר המילים הרלוונטי (כי הן אלה שידריכו, מה חשבתם שהתנדבתי אני להסביר? פפחחחח!), והפלאפל לדוגמא טעים מאוד.
היידה, הפועל!

עדכונים בהמשך, תקבלו מהסוכנת שלי <3 עינת.

ועוד משהו אחרון: לא שכחתי שפסח אוטוטו. הדחקתי.

יום ראשון, 27 במרץ 2016

פורים היום!!

"המסיבה מתחילה בחמש!", קראתי לבנות. "בואו להתאפר!".
"מתי יוצאים?" שאל בח"לי. 
"ארבע וחצי," עניתי. "מקסימום רבע לחמש, לא נורא אם נאחר קצת".
כולנו היינו מקולחים בזמן, לבושים בתחפושות המושקעות שלנו בזמן, מאופרים בזמן ואפילו יצאנו בזמן (שזה חמש ורבע). הדרך היתה ריקה לגמרי בזכות הסמנה סנטה, השבוע הקדוש, שבו כל תושבי המדינה הנוצרים (שזה כולם חוץ ממי שהגיע למסיבה) נסעו לטייל בחו"ל, או באנטיגואה, או בכל מקום אחר שהוא לא העיר. תוך 25 דקות הגענו למרכז היהודי, מתפללים לעצמנו שנמצא חניה, כי אנחנו בחצי שעה איחור.
אבל כשירדנו במורד הביש לכיוון החניה המקורה, וראינו שמלבדנו נמצאים בה 2 רכבים בלבד, החלטתי שאולי כדאי שאבדוק שוב את ההזמנה.
"בח"לי..." ציינתי בחיל ורעד. "..נראה לי שהגענו שעה לפני הזמן."
"לא נורא," הוא ציין בתמורה. "אני רגיל שאת עושה לנו פדיחות".
************************************************
ועכשיו נעבור לסיבה האמיתית שהתכנסנו אליה היום - למה התחפשתי??
כולכם בוודאי זוכרים שבשבוע שעבר נחרדתי לגלות שאני לא יודעת למה אתחפש, ואז היתה לי הארה! כיפה אדומה!!
יש לי כיפה אדומה שתפרתי לעצמי לפני עידן ועידנים, ולפני יומיים הגיעו אליי סוף סוף המגפיים האדומים המ-ה-מ-מ-י-ם שלי, והכי כדאי לשלב ביניהם, ואי אפשר וונדר וומן כי את התחפושת הזו גל גדות כבר תפסה.
"אז אני אהיה הזאב??" שאל בח"לי, ואני קיפצצתי בעונג למשמע הידיעה המשמחת והלכתי לחפש לו זנב. אבל בטרם השלמתי את משימת הלבשת האוזניים הסתכלתי בו, וראיתי את מבט ה-פחחחחחח אליו הורגלתי, והחלטתי שהוא יהיה הצייד. צייד לא צריך תחפושת. הוא צריך רק להגיד שהוא צייד. ואת זה כבר דאגתי להגיד לכולם.

המסיבה עצמה היתה נחמדה מאוד, בעיקר כי הבנות זכו בפרס עבור התחפושות שלהן, שהיו 'הום מייד' כפי שיעל טרחה לציין בפני כולם.
אני חושבת שעזרה גם העובדה שכל שאר הילדים התחפשו לאסטרונאוט.


יעל תפרה לעצמה לגמרי לבד
סיפרנו לכולם שזו הנסיכה לאה,
אבל בעצם זו ריי. מסתבר.



















אלזה הצטיידה באיפור
היפהפייה הנרדמת הצטיידה באקססוריז


















למחרת התחפשנו שוב, ויצאנו למסיבת פורים בבית חב"ד. הפעם בלי הצייד, לכן הרשיתי לעצמי להשתמש לו באוזני הזאב, להגיד לכולם שאני זאב שהתחפש לכיפה אדומה, ולהרגיש נורא נורא מתוחכמת.

יש כיפה אדומה, יש סלסלה
מלאה מזון ושתיה, רק חסר זאב
אבל הכי חשוב - המגפיים!!





























בסופו של דבר היה לנו חג מאוד כיף. התחפשנו, חגגנו עם חברים, זכינו בפרסים ובמתנות, ומאוד נהנינו. תודה לכל המארגנים :) נתראה בשנה הבאה?

נשיקות <3 עינת

ועוד משהו אחרון: זוכרים את הרשומה על הפטיפון? אז בשעה טובה ניגשנו לקחת את הפטיפון החדש, ואפילו קנינו שני תקליטים חדשים לאוסף - רדיוהד ורד הוט צ'ילי פפרס. מרגש :)

יום שני, 21 במרץ 2016

החיים מלאים בבחירות וברירות

אחותי הקטנה בהריון.
טוב, היא לא ממש קטנה כבר, בכל זאת חודש תשיעי, אבל עדיין. קטנה. 
כשילדתי את הבכורה שלי, היא ליוותה אותי כל ההריון ובחדר הלידה. היא היתה חלק מרכזי בתחילת החיים המשפחתיים שלי. ואז, כשהבכורה היתה בת 5, עזבנו הכל ועברנו לרפובליקה הדומיניקנית. עברנו כי רצינו לחוות עולם אחר, ללמד את הילדות דרך היומיום שפה חדשה, תרבות חדשה. עזבנו כי רצינו לנסות ולהצליח בקנה מידה אחר, גדול יותר.
שינינו את אזור הזמן שלנו, את אזור הנוחות שלנו. למדנו איך משפחה אחת קטנה יכולה להסתדר הרחק ממטבח של אמא, מחיבוקים של אבא, מהשיחות עם האחים, ממפגשים מנחמים עם חברים. 
כשנכנסנו להרפתקה הזו, לרילוקיישן, ידענו שבצמוד לרווח הגדול עבור המשפחה שלנו, אנחנו גם מוותרים על משהו.
אנחנו מוותרים על חגים משפחתיים עם הסבא-סבתא-דודים-אחיינים. אנחנו מוותרים על מפגשי אחר הצהריים עם החברות של הילדות.
אנחנו מוותרים על יציאה לפאב, ישיבה בבית קפה, שיחת טלפון עם חברה.

אנחנו מוותרים על קשרים קטנטנים שנרקמים לנו בחדרי הלב ומחברים אותנו אחד לשני.

ארוחות השבת המשותפות, הילדים שגדלים וצמחים סביבנו, הבדיחות, הצחוקים, המחלות, הבכי. כל תהפוכות היומיום שעוברות עלינו, כל אלה נרשמים בתוכנו ועולים, כזכרונות משותפים שקושרים אותנו זה לזו.

בביקור האחרון שלנו בארץ הצלחנו לבלות עם היקרים לנו חודש וקצת. ראיתי בשמחה איך הבנות שלי משחקות עם בני הדודים שלהן וצוברות זכרונות. יוצרות חוויות שאותן יוכלו לשחזר. קושרות את נימי הלב.
 ראיתי גם את הגעגועים שלהן. את הגעגועים לבית שהשאירו בגואטמלה, את הגעגועים לבית שהשאירו בישראל.
"אמא," אמרה לי יעל בנסיעה לישראל, "אני אוהבת ככה. שיש לי בית גם בגואטמלה וגם בישראל". את מבינה, היא פירטה מאוחר יותר, יש לי חברים בישראל ואני מתגעגעת אליהם, ויש לי חברים בגואטמלה ואני מתגעגעת אליהם.

כי הבית זה המקום, בו שוכן הגעגוע.

אני אוהבת אותך, אחותי הקטנה, ומתגעגעת מאוד.
עמוק עמוק, נימי לבי קשורים בשלך, והזיכרון שלנו הוא אחד.



<3 עינת