יום שני, 20 ביולי 2015

משפחתי וחיות אחרות

פעם היינו זוג. גרנו בדירת חדר ורבע בקיבוץ וגידלנו כלבה בשם אניד.
אניד בלייטון כהן. כלבת לברדור לבנה שאהבה לקפוץ גבוה ולאכול אבנים, ולפעמים עשתה את שניהם יחד.
כשהתחתנו, אניד היתה שוכבת לידי במיטה ומרגישה את העולל המתהווה בתוכי צמוד אליה, וכשנולדה יעל היא היתה נותנת לה לטפס עליה, ולהתכרבל בתוכה ואוכלת את כל מה שלא עיכלה בעצמה.
כשנולדה עמית, אניד כבר היתה בת 12 ועייפה, והעדיפה לגור אצל הסבים. בהתחלה לא רצינו להאמין, אבל כשיום יום היא היתה קופצת מעבר לגדר הבית לעבר הואדי שבחוץ, לגובה של מטר וחצי עם נחיתה של שני מטר לפחות, אז הבנו שמקומה הוא שם, לפחות למען בריאותה.
כשעברנו לרפובליקה הדומיניקנית, אניד עברה לעולם שכולו טוב (או ככה מספרים לנו) ואנחנו ויתרנו על חיים עם כלב.
עד שיעל חגגה 7.
כשיעל חגגה 7, היא ביקשה כלב ליום ההולדת. ובח"לי היקר אמר כן. ונעזוב רגע את העובדה שלא התקיימה שיחה מקדימה, או התייעצות הורית בוגרת, או מחשבה מעמיקה בנושא. אנחנו זורמים.
ואכן, באותה השבת, נסענו לעיר, נכנסנו לחנות החיות הקרובה למלון וביקשנו כלב. רועה גרמני. נקבה אם אפשר. (הבהרה - נסיעה לעיר ארכה באותה תקופה שעתיים וחצי לערך, וכרוכה היתה בשהייה בת יומיים בבית מלון כי אחרת זה לא כיף). שעתיים וחצי אחר כך, ובדיקה רפואית קצרה, וחזרנו למלון עם גורה בת שלושה חודשים שהיום מוכרת לכולנו בשם אריה, או הכהבלה (את השם היא קיבלה בהשראת סיפורי הדרקונים שקראתי באותה תקופה, שהבנות מאוד אהבו לשמוע, אריה היא נסיכה אלפית רוכבת דרקונים. מרשים, נכון? גם הכלבה). שלושה חודשים לאחר מכן, חזרנו לישראל, והכהבלה איתנו. היא עברה איתנו לתלמי אליהו (מושב במועצה האזורית אשכול), וחירמנה את כל הכלבים שם, שכיאה למושב הסתובבו חופשי ברחובות החוליים. המזל הוא שהכי מכולם אהב אותה הכלב של השכנים, שהיה רועה בלגי אדיר מימדים, וכך נחסכו מאיתנו קרבות ועשרות כלבים הצובאים את החצר, אבל לא נחסכו מאיתנו נהרות הפיפי הארוכים שנהג להשפריץ על פינות ביתנו. מבחוץ.
ומאחר ומסתבר שרועים גרמניים הם פוריים במיוחד, ושהנקבות מתעברות מדי חודשיים שלושה (שזה המון!) החלטנו שפעם אחת הספיקה לנו, ואריה נפרדה מהרחם. עם הדור הבא סליחה.
בינתיים, הספקנו לחזור לביתנו שבערד, ואריה הספיקה להכיר את הפקחים שם, שצפו בה נכנסת לחצרות ומדגמנת חיוכים, ואף עקבו אחריה באישון לילה בכדי להוכיח שאכן היא שייכת לבית הספציפי שלנו ולכן אנו אלה שנאלץ לשלם את הקנס על שיטוט. ולכן לקחנו אותה ועזבנו לגואטמלה. פה לפקחים יש נשק! אין מצב שהיא תשוטט לבד...
כהבלה
בגואטמלה חיות המחמד הן מגוונות עד מאוד וגם זולות לרכישה הביתה. אין מן האמור לרמוז שאנחנו גם טובים בלגדל אותם.


כך עברו תחת קורת ביתנו דגים (שמתו בעקבות הפסקת חשמל לילית שהפסיקה להם את אספקת החמצן), צבי ים (שמתו לאחר שריססנו נגד זבובים והמים שלהם כנראה והורעלו), צופיות (שעפו הישר לתוך חלון ביתנו ואיבדו את ההכרה/את חייהם עם המכה),

הקטנצ'יק הזה שרד
למשך לילה, אך לא הצליח לעוף
לחופשי וכנראה שמת מרעב
 כמות מדאיגה עד מאוד של ארנבים (חלקם נאכלו ע"י הכהבלה, חלקם נאכלו ע"י אמא שלהם הארנבה המשוגעת, חלקם לא שרדו את היום הראשון של חייהם מאחר ואמם המשוגעת לא הניקה אותם או חיממה אותם וארבעה מהם בדרך נס עוד איתנו. אחת מהארבעה זו הארנבה המשוגעת),

דולסה אל גורדו דה לוקה דה חיים.
השורד היחיד שלא נאכל.
כלבת רידג'בק ותוכים.

את כלבת הרידג'בק אתם מכירים כחדווה ציידת האריות. בימים אלו היא גדלה בשקט בחוות הפרחים של בח"לי, מקפצת על רגלה המשוקמת, אוכלת צפרדעים ומפליצה שם ולא פה. מושלם.

מאחור ניתן לראות את הציידת בגודלה הנוכחי.
והיא עוד תגדל...
חדווה.
ככה היא נראתה אז..





לגבי התוכים - הם היו שניים. צ'יקו היה גדול יותר, וכנפיו היו חתוכות כך שלא יכל לעוף. בבוקר שמצאנו אותו שוכב מעולף על רצפת הכלוב, היינו מתוכננות לביקור שבועי בחוג התפירה, ובמקום זאת מיהרנו לוטרינרית שלנו. עטפנו אותו במגבת חמימה, השקינו אותו במים וחיממנו את האוטו. הוא הרים את הראש, עשה תנועות שהוא רוצה להתרומם, אבל במרפאה אזלו כוחותיו. כשהגענו מיד הצמידו לו צינורית חמצן והוטרינרית עיסתה את ריאותיו בכדי לנסות ולגרום להן לעבוד לבדן. כשזה לא עבד, הגיעה וטרינרית מתלמדת בשביל להנשים אותו מפה לפה, ליבו היה חלש אך פעל, ומדי פעם גם ניסה לתת נשימה עצמונית, אך ריאותיו קרסו ואחרי יותר משעה (!!!) החלטנו להפסיק את נסיונות ההחייאה.
 
הוטרינרית בודקת את דופק ליבו בסטטוסקופ בדמוי אריה.
כי היא רופאת חיות וכאלה..


ארכיאולוג שיחפור סביב הבית שלנו בעוד מאות שנים, יגלה שאריות של ציפורים בגדלים שונים וארנבונים בפינות שונות של הגינה.
מעניין מה הוא יחשוב על כל זה.

צ'יצ'רס. מצאנו אותו כבר מת, זה לא אנחנו הפעם.
 
מדגם מייצג.
צ'יקה התגברה על הגעגוע, והיום היא מתעופפת כמעט חופשי בבית. מקום המנוחה האהוב עליה הוא על הכתף שלי (שם היא נהנית לנשוך לי באוזן ופעם גם הוציאה לי עגיל) או על הראש שלי. לעתים אני מסתובבת איתה בבית שרה שירי פיראטים לשם השעשוע, אבל לרוב זה די מציק לי כי היא מחרבת לי את התספורת. חוץ מזה שאני מפחדת שיברח לה קקי, וזה לא נקרא מזל אם החירבון נעשה בצורה ישירה כל כך. הכי מצחיק זה לשחרר אותה ואת אריה ביחד בבית ולראות את אריה נבהלת כשהיא פותחת עליה את הפה. מנסיון - נשיכה של תוכית עלולה להיות כואבת.

זה היה במכוון לגמרי.
מיד אחרי הצילום הוא חזר למים
 
הברווזים של השכונה.
העובדה שהם לא שרדו כאן זה לא באשמתנו.
אולי חוץ מאחד.
 
 
 
 

 
את הקצאל המדהים הזה צילמנו בשמורת הטבע בה הוא נוהג לבקר.מזל ששם ולא אצלנו, כי גם ככה הוא בסכנת הכחדה.
נשיקות <3 עינת
 
ועוד משהו אחרון: עכשיו מאוד ברור מדוע בארץ עיר, באות פ', דומם - עמית בחרה "פרה מתה".

 


יום רביעי, 24 ביוני 2015

יום ראשון של נחמה

יום ראשון האחרון יצאנו לטייל. בח"לי, אני והילדות.
אני מציינת את זה כדי שתדעו.
אבל בואו נלך רגע אחורה, ליום חמישי שלפניו (ללכת אחורה זה קצת מסוכן, זהירות מהמדרגה). יום חמישי הוא בדרך כלל יום שמוקדש לתרבות, ואז אנחנו יוצאות (שמתם לב לשינוי המגדרי יוצאים/יוצאות?) לסיבוב במוזיאוני העיר. אממה- יום חמישי הזה קצת התחרבש לנו ולא יצאנו לשום מקום. נשארנו בבית מרבית היום, חוץ מסיבוב קניות קצר, כי אי אפשר לאכול סלט בלי עגבניה. או חסה, או מלפפון גם.
והנה הגיע יום שישי, ושוב יצאנו - הפעם לסיבוב קצר בחווה של בח"לי היקר, כי הבנות ממש התגעגעו להר כלבה שלנו, חדווה, שמפאת גודלה גרה בחווה. וגם בגלל שהיא אוכלת קרפדות ומפליצה אחר כך כל הלילה. ומאחר ואנחנו משפחה מאתגרת (בעיקר את עצמנו), לקחנו איתנו את 2 התוכים - צ'יקה וצ'יקו - לטיול בחווה. הם ביקרו את זוג התוכים הקיימים, והתארחו בכלוב של האיגואנה (שכבר אינה) ואפילו עברו שיעור תעופה קצר מיעל. חוץ מצ'יקו, שהעדיף לשבת על הכתף שלי כיאה לתוכי פיראט. וגם לנשנש לי באוזן. כזה מין תוכי.
היום היה נפלא, השמש היתה חמימה והגשם הגיע מאוחר באותו היום - כשאנחנו כבר יצאנו מהחווה. באותו ערב, הכנסתי את כל האוכל שבישלתי לשבת למקרר, הכנתי קערה ענקית של פופקורן וישבנו לראות סרט. ערב משפחתי מושלם.









בבוקר, לקחנו את צ'יקו לוטרינרית. הוא לא נשם. הוא היה תוכי חזק, הלב שלו לא הפסיק לפעום. הוטרינרית חיברה אותו לצינוריות חמצן, הנשימה אותו מפה לפה ועשתה לו CPR, אבל זה היה מאוחר מדי. צ'יקו לא חזר איתנו הביתה.


 וכך, ביום ראשון (שהוא הלמחרת) רצינו לשמח את הבנות (ואותי) אז יצאנו לטייל בעיר, באתר החפירות Kaminal Juyu (קאמינל חויו - גבעת המתים). העיר קאמינל חויו נבנתה לפני 2500 שנה לערך. ארכיאולוגים גילו מבנים בקומות שמתוארכים בין 2500 ל-1500 שנה. לפני 60 שנה בערך, כשחופש הדת נחקק בגואטמלה, חזרו בני המאיה לפעול את דתם, שחזרה והתפתחה וכיום מאמיניה סוגדים לאלוהיהם במקביל לדת הנוצרית. המקום קדוש, ובסופי שבוע מאמינים ושמאנים מבקרים בו ועורכים בו טקסים דתיים. במקום ישנו עץ סייבה ענק, העץ הלאומי של גואטמלה, שלפניו ממוקמים ספסלים וסוכות ובמות מוגבהות שעליהם מדליקים את המדורות ומדברים עם קאן - הנחש - בורא העולם.


מכינות שטיח עלים


המקדש הגדול

וואו! 2000 שנה??
הגבעה הזו נראית
צעירה יותר

מדורה בהתהוות
מסביב לה מצויר בסוכר
התאריך והסמל של קאן
בשפת המאיה

השמאן מסדר את המדורה

את הסיגר הענק
מעשן השמאן כדי שתיפתח הדלת לשיחה עם האל

כך נערמת לה המדורה
בנרות ועוד מיני תבלינים

גם שמאנית יש!
פה היא מדברת עם קאן,
 עוד מעט יתחיל הטקס

התבלינים למדורה - קינמון, לבונה, טבק,
סוכר, מולסה, קפה וקקאו.

השמאנית מכינה את המצרכים
לטקס עצמו - בו היא
תכה את המאמינה בצרור עלים
ותשפריץ עליה מים קדושים

אנחנו בינתיים נהננו בשמש

הנוף המרהיב ממעלה גבעת המתים.


גם הבנות עשו טקס - בו הן ניסו לייבש את הגרביים והנעליים שלהן תוך
כדי שירה אינדיאנית עתיקת יומין וריקוד סביב לנעליים.
זה לא עזר, אבל היה מצחיק לאללה.

פינות כאלו מוקמו כל 50
מטר, והכומר עצר ונאם בהן,
לרווחת התושבים
את ארוחת הצהריים אכלנו במדרחוב המדהים Paseo Cayala (קאילה), והופתענו למצוא פה טקס לכבוד חודש המשפחה בכנסייה השכונתית - משפחות רבות באו לקשט שטיחי פרחים ונסורת צבעונית, והאווירה היתה חגיגית במיוחד.

מרטיבים את השטיח שלא
יעוף ברוח


שבלונות לעיטור שטיחים

עובדים ומקשטים

למי ששואל את עצמו -
כל משפחה היתה אחראית לנקיון וסידור אחרי הטקס

פמליית הכומר, מלווה בתזמורת הכנסייה ואוטו עם מערכת הגברה, צעדה על כל השטיחים האלה, וכיבדה את המאמינים.

וזהו, זה סיפור היום שלנו. היה חסר לנו רק ביקור בבית כנסת, ולראות מוסלמי משתטח, והיינו מכסים את כל הדתות הגדולות, עם שארית.

נשיקות <3 עינת

ועוד משהו אחרון: למי שעוד עצוב בגלל צ'יקו, אז גם אני.

 

יום חמישי, 11 ביוני 2015

יום ראשון של שוק


הכי אני אוהבת שוק.
יותר מקניונים, יותר משופינג חלונות ראווה.
עזבו אתכם מזגנים ומוזיקת מעליות - תנו לי צפיפות, מחנק, ריחות וצבע מסביב ואני שמחה. מאוד שמחה.
ולכן כשאסף וורה סיפרו לנו שהם ראו תוכים למכירה בשוק של סאן חואן סקטפקז (San Juan Sacatepequez), ידעתי שזו הזדמנות מצוינת לשכנע את בח"לי היקר ללכת לשוק.

ומה הדבר הראשון שקונים בשוק?
סל!
אל השוק הנפלא הזה כמעט ולא הגענו בגלל שלא מצאנו חניה. וגם בגלל שהמקום נמצא על הר גבוה גבוה, והדרכים אל השוק ומהשוק נראים ככה, כמו בתמונה הזו:
 
 אבל בסוף מצאנו חניה ליד בית הקברות העתיק (אנחנו לא המצאנו את הקבורה בקומות דרך אגב. בגואטמלה קוברים בבתים משותפים כבר מלא שנים), וראינו עשרות אנשים צועדים לעברו עם זרים מושקעים ובגדים בצבעים כתום וסגול, שמזוהים עם המחוז.
 
הנשים בבגדים מסורתיים, הגברים בחליפות.
 
מחכה ליד שוק הפרחים
הפרחים שאני קניתי לעצמי, לבית

 מסתבר שאחת מההתמחויות של המחוז היא גידול פרחים, וכמובן שזו הזדמנות מצוינת בשביל בח"לי לבדוק את איכות הפרחים וליצור קשרים עסקיים.
אני, מה אכפת לי? כשהוא עסוק, הוא שמח וכשהוא שמח אני שמחה.
 
שוק הפרחים
 
סידורי פרחים בשוק הפתוח
יום ראשון זו הזדמנות לכל התושבים באיזור להגיע לעיר, לקנות מוצרי מזון, בגדים מסורתיים, נעליים, חומרי נקיון. למכור תירס, אורז ושעועית, להקשיב לכומר המחזן בקתדרלה המרכזית ולהסתובב עם הילדים והסבתא בשוק ססגוני.
מוצרי חשמל משופצים וכבלים. למי שחסר לו.

 
אין ים ליד סאן חואן, אז אולי אלה דגי נהר וסרטני אגם. בכל מקרה, איכסס..
לא שאלתי אותה מה היא מוכרת, אבל היא היתה נורא יפה בעיניי.
צפיפות נהדרת של שוק
גם את הילדה הזו צילמתי כי היא היתה יפה בעיניי.
זוכרים את הסרטנים ממקודם?
אז זה מה שעושים איתם. סביצ'ה.
גלידה בגביע.
מעיפה את הדבורים מהפירות הממותקים שהיא מוכרת.
וכך, אפופה בדבורים מזמזמות היא החליטה לוותר, ועטפה את הפירות בבד צבעוני.
חצאיות למכירה
חולצות וסינרים.
ממש התאפקתי. כי איך תביא את כולם איתך הביתה?
זוכרים את המירוץ משבוע שעבר? זה שיעל רצה והיתה מאושרת?
אז ביום השוק הזה נתקלנו בחצי מרתון. ככה סתם.
אמא, תראי איזה יופי!
נכון.
בסוף יצאנו כולנו מורווחים. קנינו סל, פרחים הביתה, פירות ישר מהיצרן. הסתובבנו בשוק ססגוני ונפלא ואפילו החניה שלנו היתה מאוד נוחה לכניסה וליציאה. ולא שכחנו את התוכים! זוג חמוד מאוד, שכבר התחלנו ללמד אותם לדבר בעברית.
תראו כמה הוא חמוד
יהיה שמח, כן?
 
בדרך חזרה הביתה עצרנו לשתות פינה קולדה ולאכול טורטייה. גם זה היה כיף.



ולשתות פינה קולדה!

נשיקות <3 עינת
 
 
 
 


ועוד משהו אחרון: בדרך לשם, נתקלנו ביום קדוש לעיר מחוז קטנה, וכיאה לגואטמלה - היה צבעוני ושמח לעין!