יום רביעי, 10 בספטמבר 2014

על הקשבה והשראה

"אולי נלך מחר למסעדה?" שאלתי בקול שאני מקווה שנשמע לא נואש מדי, אבל מלא בכוונה אמיתית לקצת מנוחה מהטירוף ששרר אצלנו בבית לאחרונה.
"נראה" ענה האיש, ובכך סתם את הגולל.
אנחנו מתרגלים הקשבה. הקשבה זה חשוב, לא רק למקשיב אלא גם למוקשב. לא רק לשמוע מה נאמר, אלא ממש להקשיב. עם הלב והרצון.
לשאלה אם בא לך לצאת למסעדה מחר יש 2 תשובות אפשריות - הראשונה "כן, בטח!", אינה משתמעת לשני צדדים, והכוונה היא שמחר יוצאים בערב, לבושים חגיגית, לאחר שנחנו צהריים והתקלחנו והתבשמנו והתלבשנו ממיטב מחלפותחנו ואפילו הצבענו מעט.
השניה "נראה". נראה מה? מתי אנחנו חוזרים הביתה מהעבודה? מה יש לאכול בבית? נראה אם מתחשק לנו בכלל? בקיצור, לא. כי ההיפך מכן, זה לא.
ולכן, קמתי בשישי בבוקר, התארגנתי ויצאתי למסע קניות מזורז שנועד למלא את המקרר (כי אי אפשר להכין ארוחת שישי בלי מלפפון ועגבניה..). המקרר חדש, אך לא נכנס דרך הדלת ולכן נמצא בסלון. אמנם מקרר יפה מאוד, כסוף 2 דלתות. קלאסי! אבל די צפוף לנו בסלון...אז מאוד שמחתי כשהגיע הטכנאי ופירק אותו לגורמים ודחס אותו דרך הדלת. השאטוטה ניצלה את המקרר הפרוץ וניכסה לה "שלוק" קפוא. יש לציין שהיא נתנה אחד גם לטכנאי.
בין לבין, אני הכנתי פרגית ממולאת בפלפל קלוי, עוף ממולא בבשר וצנוברים, דג בנייר כסף עם עגבניה ובצל ירוק, גבעטש (המבטא פולני אבל התיבול העיקרי הוא כורכום) וסלט ירקות. בנוסף גם אפיתי חלות, קובנה לשבת וקוראסונים. איך אומרת בכורתי? בקטנה...
כשנכנס בח"לי בערב עם א' ב' וג' (לא מיספור אוטומטי! שמותיהם באמת נפתחים בא' ב' וג'), הוא שאל אותם אם יש מסעדה טובה יותר בזו של אשתו.
האמת, מחמיא. אבל גם לי בא לפעמים ללכת למסעדה...
 

את החמוד הזה מצאנו השבוע בגן השעשועים. "אמא, הוא רעיל! אל תגעי!" זעקה לעברי הסנביץ' האחראית. "טוב," עניתי, "אז אצלם בלי ידיים".

 

השבוע נחתה בשכונה ו', אשתו של א'. הבנות הנרגשות ניגשות אליה מדי יום ביומו לקבלה בהכנסת אורחים מעוררת הערכה. הם כל כך התרגשו מהעובדה שיש קרוב לביתם בית כמעט ישראלי (ו' היא אזרחית אמריקאית במקור) שניתן לבקרו מדי יום ולהרגיש בבית, שיומיים לאחר הנחיתה הן ארזו מזוודות ובהחלטה נחושה להעביר שם את הלילה יצאו מן הבית. במזל תפסתי אותן בדרך והפצרתי בהן לחכות עוד כמה ימים, עד שהזוג הצעיר ימצא לפחות את המצעים שלו במזוודות שטרם נפרקו...
 
המזוודה הזו ארזה את עצמה...
 יתרון גדול לכך שיש בית נוסף בשכונה שמארח את בנותיי, בצירוף עונה גשומה משגעת שמאלצת אותם להתעכב יותר מהמתוכנן, הוא שפתע פתאום מצאתי את עצמי נהנית מאחר צהריים שקט בבית.

תענוג..
 
ולסיום, לקראת ראש השנה, הנה כמה מהמשפטים שנתנו לי השראה השנה. אני מקווה שגם אתם תמצאו בהם גם נחת.
 

החיבוקים שלך הם הבית שלי.
התמונה הזו היא שומר המסך בטלפון שלי, כך שכל פעם שאני מרימה את הטלפון (למשחק בעיקר..), אני מחבקת איזו ילדה.
לרוב זו אחת משלי.

תזכורת. תמידית. חבק יותר צעק פחות.
זה הולך טוב עם ההחלטה הכללית שלי להפסיק לצעוק השנה.
ושיהיה לי בהצלחה.
ואחרון חביב, במילון סריגה באה לפני עבודות הבית.
ותחשבו על זה...
 
נשיקות <3 עינת
 
ועוד דבר אחרון:  בשבוע האחרון, לאחר מאורעות הפיצה, צירפה בתי האמצעית לערימת הבובות שעל מיטתה גם דלי ורוד. היא טוענת שעוזרת לה לישון הידיעה, שקרוב קרוב אליה יש לה איפה להקיא...

יום חמישי, 4 בספטמבר 2014

רשימת מלאי #3 2014

אהלן! מניש? אני יודעת שמניש זה די מיושן, אבל היה לי פעם חייל שנהג לומר "תיסלם" בכל פעם שרצה לפרגן/לשבח, אז אם לו מותר, אז גם לי! מניש לוקח!
אז מניש?


הבנתי פתע פתאום שכבר עבר די הרבה זמן מאז רשימת המלאי האחרונה. וואו! אנחנו כבר בספטמבר! בכל מקרה, הגיע הזמן לרענן מדפים. מה גם שחודש אלול הגיע השבוע, וזהו חודש מצוין לניקוי נפש, התבוננות פנימה והערכה מחדש.

אז הנה זה בא...

עושה: שמיכת "ימים שמחים" בניצוחה המרהיב של זלנה מ-zooty owl . את השמיכה אני סורגת במקביל יחד עם עוד כמה נשים נפלאות מרחבי הרשת העולמית הרחבה, וכולנו משתפות את ההתקדמות שלנו אצל זלנה באתר. הריבוע הרביעי שלי כבר גמור ואני מחכה למס' 5..


 מבשלת: מתכונים שלא ניסיתי קודם. כמו שקשוקת תרד. המתכון הוא בהשראת ניקיB המופלאה, שנתנה לי השראה עם הרבה מתכונים אחרים. אחד מהם הוא הקציצות האפויות..

 
שותה: קפה. עדיין מחפשים את הקפה המושלם. כרגע שותים קפה שנקרא דיסלדורף אבל מיוצר בגואטמלה. אה! ומצאנו את אחד משדות הקפה של סטארבאקס! נכון שזה מגניב?
קוראת: שוב את הסדרה של ג'ורג' מרטין, שיר על אש וקרח (זו שנתנה את ההשראה לסדרת הטלויזיה הנפלאה "משחקי הכס").
 
רוצה: לשמוע בשורות טובות. ולחבק ולנחם אנשים אהובים שכרגע עצוב להם.


מסתכלת: בהנאה על הבנות הבוגרות והמקסימות שלי מוצאות להן רגעים של שקט בין דפי הספרים.
 


משחקת: יותר מדי בטלפון. ממש יותר מדי. עד כדי מדי שהזאטוטה כבר אומרת לי - "אמא, בואירגע..לא אפון!" (או בתרגום חופשי - אמא, בואי רגע, לא טלפון!)

אמא! בואי תראי נמלים/מרבה רגליים/שרשור/חיפושית/כל שרץ זוחל אחר שמעורר בי פלצות

מחליטה: לעבוד על עצמי. זה באמת כבר מוגזם, והבטחתי לעצמי יותר מפעם אחת, אבל אם לא אתחיל להפעיל את השרירים, אצטרך מישהו שיסחב אותם בשבילי.


מאחלת: שנה טובה לכוווווווווולם!


נהנית: לראות את הזאטוטה מתנסה לראשונה בצבעי ידיים. גם הכסא נצבע והשולחן וקצת מהרצפה, אבל התוצאה היא הנאה גרידא.






מחכה: לחברים טובים שיבואו בראש השנה לטייל איתנו בגואטמלה, והפעם - בח"לי מצטרף!! שווה לחכות <3

מעדיפה: לא לצעוק. אפילו הצטרפתי לקבוצה בפייסבוק של נשים (בעיקר אבל לא רק) שמחזקות אחת את השניה בתחום הזה. הבנות שלי הצטרפו אליי ואנחנו ממש משתדלות.

תוהה: האם יהיה קפה עם חברה סוף סוף? אשתו של אסף, שעובד עם בח"לי, מצטרפת אליו ביום שבת הקרוב והם עוברים לגור לידינו. *התרגשות..*

אוהבת: את הגינה שלי. צוות ההנהלה במשרד של בח"לי עומד במילתו ושולח לי (כמעט) בכל הזדמנות פרחים חדשים. אז יש לי פריחה ורודה וסגולה וכתום ניאון ולבנה ואדומה וצהובה. לצאת החוצה לגינה הפורחת שלי ממלא את ליבי בשיר בכל פעם מחדש.


אפילו גינת הירק פורחת!


 
מהרהרת: בצב המים היחיד שנשאר. הוא נראה לי בודד משהו, ואולי זו הסיבה שהוא בקושי מוציא את ראשו מתחת למדרגה שלו...

חושבת על: המלחמה שהיתה ותהיה בארץ. על כך שבנותיי לא יודעות איך נראה יירוט ושאף ילד לא צריך לדעת את זה. אני שמחה שאנחנו פה, רחוקים פיזית, אבל הלב עדיין שם, בישראל.

צופה: ביותר מדי סרטוני דרדסים. הזאטוטה כבר החלה לשיר בבית דם-די-דם-דם.

מקווה: שהשנה הבאה תהיה רגועה יותר לכולם, מלאה רק בשיר וצחוק, אמן.

מתפעלת: מרעמים וברקים. העונה הגשומה מכה בנו בכל חוזקה בשבועיים האחרונים ופלאי העולם שניתכים פה הם בהחלט מעוררי התפעלות.

זקוקה ל: מוטיבציה. להתעמל.
 
מריחה: כלבה רטובה. הכהבלה שוב החליטה שלא נאה לה להיכנס למלונה שלה במהלכו של גשם זלעפות, אלא להישאר בחוץ, בחושך ולהירטב. פולניה כבר אמרנו?

לובשת: שוב ושוב את אותם הבגדים. גם כי הם נוחים, וגם כי הרבה זמן לא קניתי לעצמי בגד חדש..
בינתיים אני מתמוגגת עם החולצות החדשות שקניתי לבנות לכבוד ראש השנה
עוקבת אחרי: זלנה, ומל, ולוסי המדהימה.

שמה לב: שהבנות שלי לומדות ממני הכל. גם את הטוב אבל גם את הרע. זה קצת מחשיש, לא?...

יודעת: שאני צריכה לעבוד על עצמי כל יום כדי שהרע שהן לומדות יהיה מזערי.

לומדת: איך לעשות את זה...
 
מרגישה: אהובה.
 
מעריצה: נשים, נקודה פסיק.
 
ממיינת: בין התגובות שלי למצבים ואמירות, לבין האמת שמאחורי האמירות האלה. לפעמים אנחנו מגיבים לפני ששמענו עד הסוף והתגובה שלנו היא מאוד לא לעניין. אפשר להגיד שאני ממיינת את הרציונל מהאמוציונל וזו עבודה לא פשוטה.

קונה: בדים בשוק המרכזי בשביל הריהוט במשרד של בח"לי ונהנית מהצבע שאני רואה בדרך.


















מקבלת: תגובות נפלאות מקוראים של הבלוג שלי. תודה לכם! אל תפסיקו :-)

מסמנת בספר: שכבר קראתי את הדמויות שאהבתי ואינם.

לא אוהבת: שהבנות קמות בבוקר במצב רוח. זה קצת מחרבן גם לי את מצב הרוח.

פותחת: שקית חדשה של שמרים היום. בא לי לעשות קרואסוני שוקולד...

מצחקקת: כשהזאטוטה זורקת עצמה על הרצפה בהתקף גיל שנתיים. אני יודעת שצחקוק אולי הוא לא התגובה המתאימה, אבל התיאטריליות המוגזמת שבה הכל נעשה פשוט מצחיקה אותי. מאוד.

מנשנשת: עוגיות שוקולד צ'יפס וM&M שהבנות הכינו השבוע.

חושקת: בעוגת גבינה של אמא שלי. אבל שאמא שלי תעשה אותה ותשב איתי על קפה ועוגה. כזה.

מייחלת: לחופשה בתאילנד בפסח. מדברים על זה בינתיים..

עוזרת: לאסף וורה להיכנס לביתם החדש בצורה הכי חלקה שיכולה להיות. אני זוכרת איך זה להיכנס לבית חדש, במדינה חדשה, והייתי רוצה להקל עליהם.

שומעת: ספר. לא חשבתי שאעשה זאת אי פעם אבל זה די מדליק. "כשף השער" של אורסון סקוט קארד שאהוב עליי במיוחד. רכשתי (בחינם) 30 ימי נסיון דרך אמזון ובזמן שאני סורגת/משחקת בטלפון אני שומעת סיפור. מגניב למדיי. 

 
זהו. תם ונשלם הדין וחשבון לשנה זו עבורי. בא לכם גם? אל תהססו! אני מצרפת עבורכם את הרשימה פה למטה, אתם מוזמנים להעתיק ולהשתמש כאוות נפשכם, ואם מתחשק לכם - אתם יכולים גם לשתף אותי.

עושה:
מבשלת:
שותה:
קוראת:
רוצה:
מסתכלת:
משחקת:
מחליטה:
מאחלת:
נהנית:
מחכה:
מעדיפה:
תוהה:
אוהבת:
מהרהרת:
חושבת על:
צופה:
מקווה:
מתפעלת:
זקוקה ל:
מריחה:
לובשת:
עוקבת אחרי:
שמה לב:
יודעת:
לומדת:
מרגישה:
מעריצה:
ממיינת:
קונה:
מקבלת:
מסמנת בספר:
לא אוהבת:
פותחת:
מצחקקת:
מרגישה:
מנשנשת:
חושקת: 
מייחלת:
עוזרת:
שומעת:

נשיקות וברכות חמות <3 עינת
 

יום חמישי, 28 באוגוסט 2014

זה לא פוסט על פיצה

מדי כמה שבועות נתקף מי ממשפחתי בוירוס קיבה פעיל.
*ספוילר* השורות הבאות עומדות קצת להגעיל חלק מכם*

בדרך כלל בח"לי בעל קיבת הנוצה (מה זה ההיפך מקיבת ברזל? קיבת נוזל? קיבת שמנת? נישאר עם קיבת נוצה לבינתיים..) הוא זה שמתחיל. מתעורר באמצע הלילה ומשלשל עצמו עד לאבדון.
אחריו מצטרפות הבנות - הזאטוטה ברגיל, עושה פיפי (גם לקקי גוש היא קוראת פיפי, העיקר שלא נמהר להחליף טיטול), האמצעית לוקחת איתה פח זבל ליד המיטה ומקיאה לבד, בחושך (...) והגדולה בוכה נחרצות כשהיא רכונה על האסלה ומחכה שאתעורר ואגיע כדי להחזיק לה את השיער (!!). למי שלא יודע, אני מאוד אוהבת את בנותיי, אבל אני גם מאוד אוהבת לישון ולכן הדילמה בין לקום לבכי קורע לב או לקום להקאה שקטה היא קשה מאוד בעיניי. כמובן שאני בסוף קמה לשתיהן, להרגיע את האחת, לשכנע את השניה לדחוף אצבע (זוכרים את זה?) ולהרדים את השלישית שהתעוררה מכל המהומה.
השבוע הסצינריו חזר לאחר ביקור במסעדת פיצה שנחשבת מהטובות באזורנו. זאת הפעם השלישית שלנו. בפעם הראשונה היה טעים. בפעם השניה טענו שההקאות הגיעו בגלל המיץ הטבעי ששתו השתיים. הפעם החלטנו שהספיק לנו ואנחנו לא חוזרים למנה נוספת.
בליל האירוע, בח"לי חזר מאוחר מפגישה עסקית, לאחר שעצר להירדם בדרך מרוב עייפות, היישר לתוך מהומת האלוהים הזו. הוא הצטער שלא נשאר כבר לישון באוטו...

אני רק אשים את זה פה. ככה, בשביל להרגע..

ולעניין אחר, אך קשור. השבוע התבקשתי להכין עוגה לעבודה של בח"לי. לא, אין לו יומולדת (היתה לו כבר לפני שבועיים וחגגנו בסודיות משפחתית), והוא לא עובד בגן ילדים, למרות שהוא טוען שזה לגמרי מרגיש כך. פשוט בגואטמלה, ארץ השעועית והטורטיה, לא יודעים לאפות עוגות. זאת אומרת - במאפיה יודעים. ברור. ואפילו מקשטים אותן עם קצפות וצבעים ושושני סוכר, אבל עוגת ביתית זה משהו שלא מוכר פה. לפחות לא כמו בישראל. ואני, שמאוד אוהבת לאפות ואין לי בשביל מי (הבנות שלי אוהבות רק ללקק את המערבל של המיקסר אבל לא לאכול את העוגה), אופה מדי פעם עוגה, משאירה לנו 1/4 ממנה ומחלקת את כל השאר. וכך גילו בעבודה של האיש את העוגות שלי ומאוד מאוד שמחים לאכול מהן.
לפני שבועיים היה מפגש משמח בביתי של כל צוות הניהול של בח"לי וכולם נהנו מקרואסונים, ומקובנה, ומעוגת גבינה מקושטת.

קרואסון שוקולד, עוגה מעוטרת ופריחולס.

 "תגידו" שאלתי, "איך יכול להיות שאני לא מקבלת עציצי פרחים על בסיס שבועי לפחות??" (והרי בח"לי היקר מגדל פרחים). אז השבוע קיבלתי טלפון מהמשרד - "חשבנו על זה ויש לנו עסקה בשבילך". ממממ....נשמע חשוד, אבל בואו נשמע.. "הרכב כבר עמוס בעציצי דליה בכל הצבעים, ויגיע אלייך בערב לשימושך האישי. בתמורה אנחנו רוצים עוגת שוקולד ליום שישי".

עם כזה יופי, אין לי בעיה להשקיע בעוגה, אפילו עם קצפת
וכך יצא שאני אופה עוגה לעבודה של בח"לי. אין לי בעיה עם זה, להיפך הוא הנכון. רק חבל שאני, בהיותי מי שאני, אוהבת להסתבך עד מעל הראש, ולהחלטה שלי להכין גם קרם שוקולד וגם קצפת לעוגה הזו התווספה התכונה המיותרת שלי של התרגשות יתר וחוסר סבלנות, וכל מה שיצא על העוגה הזו זה קרם שמנת בטעם שוקולד. אמנם טעים מאוד, אבל בהחלט נראה כמו עוגה של גנון...
כשיעל מקשטת זה נראה יופי יופי.
את העוגה שלי לא צילמתי מהפדיחה...

ואחרון חביב - השבוע הלכנו לחפש קרמיקה. שוב. הפעם שילבנו גם לימודים יחד עם העבודה, והבנות החליטוהלעזור לבעלי המקצוע לחתוך, להדביק ולהשלים צבעים במשטחי העיטור. היה מרתק ומעשיר.

 
נשיקות <3 עינת
 
משהו קטן לסיום: לאחרונה אנו שומעים בבית את ברבאבא ללא הפסקה.
אתמול הזאטוטה הפתיעה אותנו לטובה כשלפתע פצחה בשירת "היפו היפו היפו..."
אנחנו בעד שימור מסורת!