יום שני, 21 בדצמבר 2015

רגעים קטנים של אושר

היום אני רוצה לדבר קצת בתמונות, בצבעים, ברסיסי יומיום.
כי כשאני עוצרת הכל, ומסתכלת על קמצוץ האושר שנגלה לי בתמונות הללו, מתמלא לי עולם של שמחה.


***כוס קפה בבית מלון. כי לפעמים הנפש זקוקה לחדר נטול נשמה 
***ביקור של דודה אהובה, במקומות חדשים וישנים בגואטמלה

***ביקור של אמא, וכל מילה נוספת מיותרת

***הילדה שלי גדלה, ומתבגרת, ומקסימה
***שלושה דורות של שמחה


***חנוכה, חג של אור, יחד עם אורות מקומיים בשמיים

***יום של כיף עם אבא שלי בעיר שמחה מלאה אור.




ובתוך כל הרגעים הללו, היומיום שלי שמח.
תודה. אתה יודע שאני מדברת אליך.
מה גרם לכם לאושר השבוע?

נשיקות <3 עינת

יום חמישי, 19 בנובמבר 2015

הבעל המאושר

לפני יומיים נפגשתי עם אחת מהשכנות שלי בביתה. קבענו לעשר בבוקר, היא רצתה להראות לי את הבית השכן שעומד להשכרה, וכשהגעתי בזמן, בנה האמצעי ביקש ממני לשבת לה ולחכות כי היא עוד במקלחת. שזה די טיפוסי פה, האיחורים הללו. מה שהפתיע אותי הוא שאותו הבן, בן 10 כמעט, הזמין אותי לשבת בזמן שהוא מטאטא את הסלון. "איזה יופי שהוא עוזר לך עם מטלות הבית!" ציינתי בפניה. "ברור!", היא אמרה. "הוא ואחיו הגדול גם עושים כלים, ומנקים את חדרי השירותים. הם בחופש, ולי יש עבודה, אז הם מנקים את הבית".
למה הפתיע בעצם? הרי מה יותר הגיוני מילדים שתורמים לבית ומנהלים יחד עם הוריהם את משק הבית? ובכן, הגישה הפתיעה אותי. אתם מבינים, אני באה ממשפחה של 4 ילדים - 2 בנים, 2 בנות והחלוקה היתה ברורה. הבנים תולים תמונות, מתקנים אסלות שבורות, צובעים קירות, יוצאים לעבוד, משקים את הגינה. כאלה מין עבודות של בנים. הבנות לעומתן מבשלות, עושות כלים, מטפלות בכביסה ומסדרות, מנקות את הבית. כאלו מין עבודות של בנות. הושרשה בי מאז אותה תחושה (על אף שאמי עבדה משרה מלאה ושנים רבות היינו ילדי מפתח) שהבנות מטפלות בבית והבנים בגינה. או שעוזרים. או שמשבחים.
והנה באה לה אותה גואטמלית נפלאה, ממדינה הנחשבת בעולם למדינת עולם שלישי, ואומרת בפה מלא - כשיעזבו את הבית, הם צריכים לדעת לעשות את כל הדברים הללו. והם צריכים לשאת בנטל יחד עם זוגתם, לכשתהיה.

ומנגד, בישראל, רץ ברשת המכתב הנ"ל, והרשת גועשת.
 

עכשיו, הרשת גועשת לעתים די קרובות. זו טיבה של רשת. גם היתוש הכי קטן מצליח לעורר בה גלים, אחרת איך יהפוך למזון?
והנה בא מכתב תמים, שמיועד לגברים שזוגתם כרגע ילדה בבית חולים שערי צדק, ונותן להם כמה קווים מנחים איך לפנק את זוגתם, שתחיה. הכותבים אף נקטו בנימת שחוק עם הכותרת ההומוריסטית. אם כן, על שום מה הרשת גועשת?
משום שאנו בשנת 2015!! (סגור ציטוט ראש ממשלת קנדה החדש, החתיך לאללה ולכן מסוגל להנהיג מדינה), ולא ייתכן שבשנת 2015 תפקידו של הבעל הוא לפנק, להעניק, לתת מתנות ליולדת ולרך הנולד, ו"לעזור" במטלות הבית. מה?? "לעזור"?? מה זאת אומרת?! הרי הוא בן זוג שווה במשפחה ולכן זה גם תפקידו לכבס, לבשל, לנקות ולא רק של לובשת החצאיות בבית (ושכחה הרשת את המחוות המקסימות שהמכתב מזכיר לו להעניק, כמו פירגון ואהבה וכמה זה מקסים בעיניי).
אוף.
רשת גועשת.
עד מתי תעמדי בחלון ותציצי לשכנים?
אני מכירה סיפור על אשה אחת (ממוצא פולני, אבל מי סופר?) שטענה מדי יום ביומו כמה הכביסה של שכנתה מלוכלכת ומדוע היא לא מנקה אותה כמו שצריך, עד שיום אחד סיפרה לבעלה בשמחה שזהו! שכנתה סוף סוף כיבסה כמו שצריך וכל סדיניה נקיים ולבנים. "זה לא זה", טען הגבר, "פשוט ניקיתי לך את החלון".
אני בביתי המלכה ובעלי המלך. מה שאומר שאנחנו מחליטים איך לנהל אותו, מה חלוקת התפקידים ולרוב אנו די מרוצים ממנה. מי שלא מרוצה מחלוקת התפקידים אצלו בבית יכול לעשות לא מעט דברים, אבל הוא לא יכול לנסות ולשנות את משק הבית של השכן, כי זה לא תפקידו. בעיקר אם הוא לא באמת שכנו, אלא אדם זר מהרשת. מה קרה לאחריות האישית שלנו כלפי משפחתנו וביתנו? מתי הפכנו לזרקורים, צדקנים, נושאי הדגל והעומדים בראש התהלוכה? מתי הפסקנו להיות השכן הטוב? זה ששם עין על הבית שלך כשאתה בחופשה, ואומר לך כשהתפוצץ אצלך צינור והמים זורמים סתם, ומלווה לך כוס סוכר או עוזר לך עם הילדים ביום שישי כי לא הספקת לבשל/לנקות/לשנו"צ. אני מתגעגעת לשכן הזה. אני אהיה השכן הזה.
אני יוצאת לכם מהורידים, אנשי הרשת, ומתרחקת מעט. לא רק בגלל שההורים שלי באים עוד מעט ולא יהיה לי זמן לשבת מול הפייסבוק שעות רבות (ריקוד קטן של שמחה נכנס ממש כאן), אלא בזכות זה שאני מכבדת אתכם כשכנים שלי, ולא רוצה לחטט לכם בכביסה. ההתעסקות הזו רק מוכיחה לי שהחלון שלי עצמי מלוכלך.

קחו תמונה של פרפר מחייך, בשביל המצב רוח הטוב.
ובנימה אופטימית זו, אני הולכת לסופר, לקנות קצת פירות וירקות לפני הביקור המשמח. מחר ומחרתיים יש לעמית מופע בלט וההתרגשות בשיאה.
תודה לכם, שכנים שלי, שהקשבתם לי היום.

נשיקות <3 עינת

יום שלישי, 17 בנובמבר 2015

שבוע אקסטרים

ביום ראשון האחרון בח"לי היקר קם עם כאב שיניים.
מעבר לעובדה שריחמתי עליו, ודאגתי למצוא לו רופא שיניים דובר אנגלית שמקבל מקרי חירום (שהסתבר גם שמבין עברית, או לפחות יודע לשאול בעברית 'כואב?'), פינה קטנה אצלי צהלה ושמחה כי הכאב הזה הדיר אותו מהעבודה, ואנחנו זכינו ליום משותף עם אבא. אושר גדול (וסליחה לך, אישי, על כי אני שמחה ביום כאבך). השיחה התנהלה בערך ככה:
אני "מה? שש בבוקר? ואתה בבית? אז למה אתה מתלבש?"
הוא "כי אני הולך לעבודה"
אני "מה פתאום?"
הוא "למה? מה חשבת לעשות היום?"
אני, חושבת ממש ממש מהר "הבנות רצו ללכת לXפארק" (שזה נכון בכללי, אבל עדיין היתה הברקה יוצאת מהכלל, בהתחשב בעובדה שהשעה היתה שש בבוקר). וכך נסענו לXפארק. שוב.
אני אומרת שוב מאחר וזו לא הפעם הראשונה שלנו בXפארק. זו הפעם השלישית. הפעם הראשונה היתה בימינו הראשונים בגואטמלה, כשחיפשנו מה לעשות עם הילדות בסופי השבוע ושיטוטינו האינטרנטיים הביאו אותנו לשם. בפעם השנייה, גילינו שהמקום שייך למשפחה מהקהילה היהודית, והוזמנו למסיבת יום ההולדת של בנותיהם. והפעם השלישית היתה ביום ראשון האחרון, לאחר שהבנות שכנעו אותנו שהן כבר שכחו איזה מתקנים יש בפארק ושהן כבר גבוהות מספיק בשביל לעשות את כל המתקנים שהן שכחו מהם. 

ובכן, לא. הן לא גבהו מספיק בשביל לעבור שלב, אבל לשמחתנו היו מתקנים חדשים בפארק, וילדות האקסטרים שלנו היו מאושרות.

השור הזועם!!




נדנדה כמו בחלומות.
כזו שעושה 360 מעלות.
על אמת. פעמיים.
אמא, זו צניחה חופשית!
וואו! וקפצת ככה? התגברת על הפחד?
כן! טוב, הוא קצת דחף אותי למטה..

יציבה כמו בלרינה!

לא, זה לא בפארק,
זו ילדת האקסטרים שלי
מודדת אופנועים.
הן טיפסו על קיר הטיפוס, קפצו בטרמפולינה, רכבו על רולרבליידס, קפצו במתנפחים (טוב, רק יערה), ורצו הלוך ושוב לשירותים (טוב, רק אני).
אני מניחה ששנה הבאה נבוא שוב, כי הבנות שוב ישכחו ויגבהו.
******
 
ולעניין קצת שונה. מדי בוקר אני יוצאת לטייל עם שלוש הכלבות בחיי.
הן מאוד דומות, שלושתן, לשלוש כוכבות האקסטרים מהקטע למעלה.
אריה, הכהבלה, היא הבכורה. היא הממושמעת מבין השלוש רק בזכות הנסיון שלה, לא כי היא באמת יודעת מה זה אומר. היא שולטת בשתיים האחרות ביד רמה, ויותר מפעם אחת עזרה לי למשוך את אחיותיה הצעירות לבצע את המהלך הנכון. שהוא ללכת בטיול הבוקר, ולא לעמוד נטוע.
וזה מביא אותנו לחדווה, ציידת האריות, שעל אף גילה הצעיר (שנה), גדולה כמעט כמו אריה. אריה הכהבלה, לא החתול. חדווה בילתה מחצית מחייה במכלאות וטרינריה. בפעם הראשונה היא קפצה מהאוטו בזמן נסיעה, ושברה את רגל שמאל בשני מקומות. עצם העובדה שמצאנו אותה, הוא סוג של נס חנוכה, זוכרים?  
בפעם השניה, היא שוב קפצה מאוטו בזמן נסיעה. הפעם היא גירדה את כל הצד הימני של גופה ונאלצה לעבור טיפולי השתלת עור. Oh Joy!
היא עכשיו בבית ההבראה הפרטי שלנו, מטופלת בהפרעות הקשב שלה ע"י האריה הפרטית שלנו, ומחלימה באיטיות. כפי שמסתמן, היא סוג של כלבה חולמנית כזו. היא נותנת לבכירה להגיד לה מה לעשות, ומטרטרת את הצעירה ממנה כדבעי.
ועכשיו בואו נדבר על הכלבה השלישית, קשת. השובבה. החביבה עד כאב, הקופצנית, והמתוקה. מאוד מתוקה.
בתמונה למטה אתם יכולים לראות את השלוש משחקות יחד. אריה נובחת עליהם מה לעשות, חדווה שרועה על גבה ומקבלת את כל מה שיעשו לה וקשת מנסה לאכול לחדווה את הזנב, כי זה מה זה מגניב לעצבן את אחותך הגדולה..
בדיוק כמו הבנות שלי האמיתיות.
 

****
 
ועניין אחרון חביב - הנה כמה יצירות חדשות שלנו בבית.
 
 
חצאית מס' 1

חצאית מס' 2

רטטוי כמו בסרטים.
יצא מעולה! רק חבל שעמית לא אוהבת פלפלים מבושלים,
אז רק לה היה לא טעים.

פונצ'ו מדליק לילדה מגניבה

עיטור עוגה בבצק סוכר, עבודה משותפת של הבנות

ולבסוף, היצירה הזו, החליטה סוף סוף
 ללבוש את שמלת יום ההולדת שלה.
חודש וחצי אחרי יום ההולדת.
ביום חול. לשום אירוע. סתם ככה.
שמלה.

נשיקות <3 עינת

ועוד משהו אחרון: ההורים שלי באים בעוד שבוע.
Happy times!