יום חמישי, 28 באוגוסט 2014

זה לא פוסט על פיצה

מדי כמה שבועות נתקף מי ממשפחתי בוירוס קיבה פעיל.
*ספוילר* השורות הבאות עומדות קצת להגעיל חלק מכם*

בדרך כלל בח"לי בעל קיבת הנוצה (מה זה ההיפך מקיבת ברזל? קיבת נוזל? קיבת שמנת? נישאר עם קיבת נוצה לבינתיים..) הוא זה שמתחיל. מתעורר באמצע הלילה ומשלשל עצמו עד לאבדון.
אחריו מצטרפות הבנות - הזאטוטה ברגיל, עושה פיפי (גם לקקי גוש היא קוראת פיפי, העיקר שלא נמהר להחליף טיטול), האמצעית לוקחת איתה פח זבל ליד המיטה ומקיאה לבד, בחושך (...) והגדולה בוכה נחרצות כשהיא רכונה על האסלה ומחכה שאתעורר ואגיע כדי להחזיק לה את השיער (!!). למי שלא יודע, אני מאוד אוהבת את בנותיי, אבל אני גם מאוד אוהבת לישון ולכן הדילמה בין לקום לבכי קורע לב או לקום להקאה שקטה היא קשה מאוד בעיניי. כמובן שאני בסוף קמה לשתיהן, להרגיע את האחת, לשכנע את השניה לדחוף אצבע (זוכרים את זה?) ולהרדים את השלישית שהתעוררה מכל המהומה.
השבוע הסצינריו חזר לאחר ביקור במסעדת פיצה שנחשבת מהטובות באזורנו. זאת הפעם השלישית שלנו. בפעם הראשונה היה טעים. בפעם השניה טענו שההקאות הגיעו בגלל המיץ הטבעי ששתו השתיים. הפעם החלטנו שהספיק לנו ואנחנו לא חוזרים למנה נוספת.
בליל האירוע, בח"לי חזר מאוחר מפגישה עסקית, לאחר שעצר להירדם בדרך מרוב עייפות, היישר לתוך מהומת האלוהים הזו. הוא הצטער שלא נשאר כבר לישון באוטו...

אני רק אשים את זה פה. ככה, בשביל להרגע..

ולעניין אחר, אך קשור. השבוע התבקשתי להכין עוגה לעבודה של בח"לי. לא, אין לו יומולדת (היתה לו כבר לפני שבועיים וחגגנו בסודיות משפחתית), והוא לא עובד בגן ילדים, למרות שהוא טוען שזה לגמרי מרגיש כך. פשוט בגואטמלה, ארץ השעועית והטורטיה, לא יודעים לאפות עוגות. זאת אומרת - במאפיה יודעים. ברור. ואפילו מקשטים אותן עם קצפות וצבעים ושושני סוכר, אבל עוגת ביתית זה משהו שלא מוכר פה. לפחות לא כמו בישראל. ואני, שמאוד אוהבת לאפות ואין לי בשביל מי (הבנות שלי אוהבות רק ללקק את המערבל של המיקסר אבל לא לאכול את העוגה), אופה מדי פעם עוגה, משאירה לנו 1/4 ממנה ומחלקת את כל השאר. וכך גילו בעבודה של האיש את העוגות שלי ומאוד מאוד שמחים לאכול מהן.
לפני שבועיים היה מפגש משמח בביתי של כל צוות הניהול של בח"לי וכולם נהנו מקרואסונים, ומקובנה, ומעוגת גבינה מקושטת.

קרואסון שוקולד, עוגה מעוטרת ופריחולס.

 "תגידו" שאלתי, "איך יכול להיות שאני לא מקבלת עציצי פרחים על בסיס שבועי לפחות??" (והרי בח"לי היקר מגדל פרחים). אז השבוע קיבלתי טלפון מהמשרד - "חשבנו על זה ויש לנו עסקה בשבילך". ממממ....נשמע חשוד, אבל בואו נשמע.. "הרכב כבר עמוס בעציצי דליה בכל הצבעים, ויגיע אלייך בערב לשימושך האישי. בתמורה אנחנו רוצים עוגת שוקולד ליום שישי".

עם כזה יופי, אין לי בעיה להשקיע בעוגה, אפילו עם קצפת
וכך יצא שאני אופה עוגה לעבודה של בח"לי. אין לי בעיה עם זה, להיפך הוא הנכון. רק חבל שאני, בהיותי מי שאני, אוהבת להסתבך עד מעל הראש, ולהחלטה שלי להכין גם קרם שוקולד וגם קצפת לעוגה הזו התווספה התכונה המיותרת שלי של התרגשות יתר וחוסר סבלנות, וכל מה שיצא על העוגה הזו זה קרם שמנת בטעם שוקולד. אמנם טעים מאוד, אבל בהחלט נראה כמו עוגה של גנון...
כשיעל מקשטת זה נראה יופי יופי.
את העוגה שלי לא צילמתי מהפדיחה...

ואחרון חביב - השבוע הלכנו לחפש קרמיקה. שוב. הפעם שילבנו גם לימודים יחד עם העבודה, והבנות החליטוהלעזור לבעלי המקצוע לחתוך, להדביק ולהשלים צבעים במשטחי העיטור. היה מרתק ומעשיר.

 
נשיקות <3 עינת
 
משהו קטן לסיום: לאחרונה אנו שומעים בבית את ברבאבא ללא הפסקה.
אתמול הזאטוטה הפתיעה אותנו לטובה כשלפתע פצחה בשירת "היפו היפו היפו..."
אנחנו בעד שימור מסורת!

יום שלישי, 26 באוגוסט 2014

קצת מזה וקצת מהאחר

בשבוע שעבר ביקרנו בגן החיות.
זו לא הפעם הראשונה שביקרנו פה בגן החיות, ובטוח גם שלא תהיה הפעם האחרונה. ולמה?
כי גן החיות בגואטמלה סיטי הוא מקום בילוי משפחתי יוצא מן הכלל. ולא רק עבורנו. עלות הכניסה הסבירה לגן החיות מושכת אליו תושבים מן הערים השכנות, ואם לא מגיעים בזמן (קרי, לפני השעה 10 וחצי), שלוחות להן שיירות ארוכות של תושבים בשלל צבעי הקשת שמבקשים להיכנס גם. בהיותנו מיודעים כבר עם התופעה, יצאנו מוקדם מהבית והגענו כמעט עם פתיחתו של הגן. לשמחתנו גילינו שמאז הפעם האחרונה, שופץ הגן ופינת שעשועים חדשה הוקמה בכניסה לגן החיות - כולו על טהרת החיות בסגנון גואטמלי.
קשתות טיפוסיות

הלוליינית המשפחתית

נדנדות צפרדע
 גן החיות מספק מידע רב על בעלי החיים המבויתים, ומה ניתן לעשות איתם. בתמונה הבאה נראה בפירוט מהם המוצרים המופקים מחזיר, אווז, פרה ותרנגול הודו. לא לבעלי לב חלש. או לטבעונים.


סך הכל בעלי החיים שבגן הם לא רבים. פיל אחד, נמר אחד, 2 אריות, מספר חתולי בר מעניינים וקוף אחד בודד, שנראה מאוד אומלל בכלוב שלו.


טווס לבן במלוא תפארתו


הפיל החמוד הזה חפר באדמה והשפריץ על עצמו בוץ. אולי כי היה לו חם, אולי כי הוא אוהב לשחק בבוץ, אולי זה הדאודורנט של הפילים..

"מעניין אם גם אני יכולה לזרוק על עצמי בוץ ככה בלי שיגידו לי כלום..."

במסגרת החיה המתפנה, הפעם תפסנו יעל.
זה בהחלט עדיף על נמר מחרבן...

הקוף היה כל כך אומלל, כאילו מבקש רק שנושיט לו יד וניתן חיבוק
ישר הייתי מצרפת אותו למשפחה!
יש לו מבט של "אל תשאירו אותי לבד בחושך..."
 לבילוי המשפחתי היתה סיבה נוספת לשמחה, והיא יום ההולדת של בח"לי (בחיר לבי). לכבודו הכנו גם עוגת גבינה (משימה בעייתית בפני עצמה, מאחר והגבינות באזורנו לא מושלמות כמו אלה שבארץ..) שאיתה התעקשה בכורתי לפתח מיומנות חדשה - עיטור עוגות בקצפת.

עוגת גבינה בעיטור פרח מזוגג

הכוכבת קיבלה השבוע חגורה צהובה עם פס כתום
מיד חזרנו הביתה והכנו עוגה לכבוד המאורע

לכבוד יום ההולדת גם קיבלו הבנות מתנה מאיתנו (כי המתנה הכי טובה ליום ההולדת היא 3 ילדות עסוקות) - בובות ללה-לופסי!

בוקרת, ליצנית, בת ים ובלרינה מציצות מהמזוודה הכחולה.
חלקיהן המתפרקים נמצאים בכל פינה של הבית
 ולא פעם התחברה לה יד במקום רגל וזנב דג לראש של נסיכה.
הבובות החייכניות הללו פתחו לנו בבית עולם שלם של צבע ואפשרויות. עמית יצרה עבורן כרית קטנה מלבד ושמלה סרוגה ויערה לוקחת אותן לטייל בעגלת הלגו.

הרקדנית והנסיכה בבגד הסרוג שלה

בסוף הטיול הזה מצאתי את עצמי אוחזת ביד אחת כלבה,
מתחת לזרוע כדור ורוד, ביד שניה כדור קופץ אותו אוחזת
גם הזאטוטה ובזרת שמאל מזוודת ללה-לופסי כחולה.
איך אבא שלי תמיד אמר לי? תשתמשי בשתי הידיים!!
החגיגות נמשכות בביתנו הקט, וכל שרציתי הוא לאחל את ברכת היומולדת:
בח"לי היקר, נתת לי הרבה אושר בחיים, לימדת אותי מהי אהבה, ומדוע טובים השניים מן האחד. החיים איתך מספקים לי על בסיס יומי צחוק וצבע ושיר ושמחה, ריגוש ולימוד ועניין. למענך אני לומדת סבלנות ואיפוק, יצירתיות וגמישות. הענקת לי משפחה וחברות. אני מאחלת לך אושר, ושבביתנו תמיד יישמע קול שיר וצחוק. 


וברכת יום מתוק שלוחה לך גם. משוקולד, לא ממרציפן..
נשיקות <3 עינת

ועוד משהו אחרון: שמתם לב שראש השנה קרב ובא לו? איפה אתם עושים את החג? אנחנו עושים אותו בגואטמלה. הדבש הוא לא יד מרדכי אבל התפוחים! אחד אחד...
 

יום שישי, 8 באוגוסט 2014

קרקס גואטמלי


השבוע הלכנו לקרקס.
גילוי נאות - זו הפעם הראשונה בחיי שהלכתי לקרקס.
קרקס מדראנו היה מופיע שנה אחרי שנה בבאר שבע ובשאר מקומות בארץ, ועדיין מעולם לא הזדמן לי לבקרו. לכן מיותר לציין שמידת ההתלהבות שלי מהחוויה השתוותה כמעט לזו של הבנות. ובעוד בח"לי ואני ראינו בעינינו המנוסות את להטוטי הליצנים והאקרובטים וגיחכנו על "עובדי המשק" שהחזיקו את חבל הלהטוטנים כשאלה טיפסו למרומים ורצו מהר מהר אחורה ומשכו את החבל עימם, בכדי שאלה, הלהטוטנים, יוכלו לטפס לאותו מעלה-מעלה שרצו, בנותיי ראו רק את הלהטוטים והיו מוקסמות.

מוקסמות..

אז מה רואים בקרקס גואטמלי? רואים לולייניות מטפסות על סולמות באוויר, ולוליינים מתעופפים עם בדים בסגנון אלדין והשטיח המעופף. רואים נערות מסובבות חישוקים סביב גופן ונערים מעיפים לפידים ותופסים שוב. כמו פסטיבל חוצות כזה, יום שישי אחר הצהריים בטיילת בתל אביב. ובינתיים מוכרניות מסתובבות ומשדלות ילדים (באמת משדלות! הזאטוטה המסכנה לא ידעה כבר איך להתמודד עם כל השפע שהוצע לה!) לקנות רעשנים זוהרים וצעצועים מסתובבים וחרבות מוארות, סטייל הטיילת באילת בימות הקיץ. מין חוויה על-חושית שכזו. וגם על-כספית כי כמובן שכל המחירים מופקעים וגם לשירותים עולה כסף (אחרי שכבר הוצאנו הון קטן על קניית הכרטיס...).


החלטנו לשבת בכסאות הקדמיים ביותר, אלה שעל הזירה. כסאות מפנקים כאלה של קולנוע, עם מקום לשים שתייה או פופקורן, ועם האפשרות לראות הכל מקרוב קרוב. ובאמת היינו הכי קרובים שאפשר לליצנים, וללוליינים, וגם לנמר היחיד מבין שישה שלא הצליח להתאפק והיה חייב לחרבן דווקא לידנו...




המזל הוא שהנמרים הגיעו בסוף המופע..
אחרת לך שב כל המופע עם חירבון נמר מתחת לאף...


והיה גם קנגורו מתאגרף


ולנושא אחר - לפני 4 שבועות רשמה זלנה מהבלוג zooty owl שהיא מתחילה בפרויקט של סריגה משותפת. מה זה סריגה משותפת? נשים רבות מסביב לעולם שקוראות את הבלוג של זלנה סורגות, כאילו יחד איתה, את אותה השמיכה. היא מפרסמת הדרכה, וכל אחת סורגת בצבעיה האהובים את השמיכה שלה ע"פ ההדרכה. כולן משתפות את העבודה שלהן וכך כולן יכולות לשטוף את עיניהן בדוגמאות שונות של העבודה שלהן, לקבל השראה ובכלל להרגיש יחד. החלטתי הפעם להצטרף לפרויקט כזה. גם כי אולי סוף סוף אסיים שמיכה (זוכרים את שמיכת הטלאים שלי...אז זהו..שהיא עדיין ברשימת הטודו שלי..), גם כי אני אוהבת את הסגנון של זלנה, גם כי אני מרגישה שאני ברמה מספיק טובה בשביל לעמוד בציפיות של עצמי משמיכה כזו וגם, ובעיקר, בגלל שתפסתי את הפרויקט הזה בזמן...
אז כל שבועיים זלנה מפרסמת את ההדרכה לריבוע הבא, כבר סיימנו 2 ריבועים   (14 בעצם, אבל 2 הדרכות), ואנחנו בפתחו של השלישי ששמו - טיק-טק-טו.
הנה העבודות שלי עד כה.


ריבוע האקונה מטטה

ריבועי פרח
את השמיכה הזו (ששמה "ימים שמחים"), החלטתי לסרוג בגוונים כחולים שמסמלים לטעמי את השלום והשלווה שהייתי רוצה לאחל לעם ישראל. וגם קצת ירוק בשביל התקווה. ככה יוצא שכשאני סורגת, אני חושבת על ימים שמחים שעוד יבואו אלינו. אמן.
מי שרוצה להצטרף גם כן - תמיד אפשר! כל הפרטים, בקישור המצורף.

נשיקות <3 עינת

ועוד משהו אחרון: אותו קרקס מופיע 7 ימים בשבוע, מפעם אחת ועד ארבע (!) פעמים ביום. הוא נמצא כבר חודש בגואטמלה סיטי, ומטייל בכל רחבי גואטמלה. שווה, לא?!