יום שני, 22 בדצמבר 2014

נס חנוכה

אני מאמינה גדולה בנסים.
לדעתי, לקום בבוקר ולראות זריחה זה נס (בעיקר למי שמכיר את ההיסטוריה חובבת השינה שלי). לחבק את בנותיי בבוקר, כשהן עוד חמות ומסריחות משינה זה נס. לשבת עם בח"לי ולראות סרט יחד עד הסוף (מבלי שיירדם באמצע) זה בהחלט נס!
והתקופה הכי טובה לראות בה נסים זה חנוכה. חנוכה זה החג שלי.
הכל התחיל דווקא בבגרותי, כשהשתחררתי מהצבא והלכתי לעבוד בגן ילדים בקיבוץ עין גדי. הגעתי ביום הראשון של חנוכה, והמשימה היתה להדליק נר ראשון בלי הגננת, אל מול כל ההורים. פעם ראשונה שלי מברכת לבד את ברכות הנר הראשון (3 ברכות!) וקצת נלחצתי. אבל - נס זה נס! בירכתי לבד ובהצלחה רבה, הסביבון הגדול ירד וחילק ממתקים לילדים והשמחה היתה גדולה. האור בעיניים והחוויה המשמחת לא עזבו אותי מאז.

ולכן הנס שקרה לנו אתמול לא הפתיע אותי לגמרי, אבל שימח אותי מאוד.
הכל התחיל בבוקר, כשהחלטנו לצאת לטייל, ליעד אינו ידוע. ארזנו פירות ומים, העמסנו את הכהבלה והציידת בארגז מאחורה, ויצאנו לדרך. הכיוון הכללי היה להתחיל בתחנת הטורבינות החדשה שמוקמת במדרונות לידנו. כבר שבועיים שאנו חוזים בכנפיים ענקיות ועמודים עצומים שמובלים באזור, ורצינו למצוא אותם. מקום כזה לא נמצא עדיין על המפות, ולכן ללכת לאיבוד נלקח בחשבון.  הגענו לשדות אננס עצומים. שיחים קטנים וחדשים, שיחים גדולים עמוסי פירות. קוצים קוצים סביב בגוונים ירוקים וסגלגלים וצהובים. היום היה בהיר והאופק היה פרוש סביבנו בכחול ולבן. פתחנו חלונות ונהננו מהרוח הטרייה. השומר כיוון אותנו לסאן אנטוניו, שם מוצבות הטורבינות, והדרך לקחה אותנו מעלה, לכיוון הר הגעש פקאיה, שם נוצרים העננים. יעל ביקשה להגיע עד למעלה, לגעת בענן, ובאמת הרוח התקררה ככל שטיפסנו מעלה והעננים הצטברו קרוב קרוב. לתחנת הטורבינות לא יכולנו להיכנס, ולכן החלטנו להמשיך בדרכנו, למקום שבו הכלבות יוכלו להתרוצץ חופשי. לאגו אל פינו! lago el pino! מושלם. אגם קטן שנמצא לא רחוק מהכביש הראשי ולא רחוק מהבית שלנו ולכן מושלם לשעת בוקר זו. שום דבר לא הכין אותנו לתגלית הנוראה בכניסה לאגם. יעל, שהביטה אחורה לארגז, גילתה שחדווה, הציידת הזימבבואית, נעלמה.  
דבר ראשון, שוק. איפה יכולה הכלבה להיות? גורה בת 3 חודשים בקושי, לבד על כביש ראשי, עמוס ברכבים של יום ראשון, רחוק מהבית. אני רק יכולה לדמיין מה עבר על המסכנה כשגילתה את עצמה מחוץ לאוטו. מתי היא נפלה בעצם? איך לא שמנו לב??
חזרנו מיד על עקבותינו, פותחים את העיניים ומתפללים חזק חזק לא לראות אותה מוטלת בצד הכביש, מנסים לא לדמיין את הגרוע ביותר (בעייתי מאוד, נוכח השורשים הפולניים שלי), משתדלים לא לדאוג מדי ולא לבכות (בחלוקה טבעית לספסל קדמי וספסל אחורי, בהתאמה). שואלים את עצמנו מתי בפעם האחרונה ראינו אותה באוטו. נזכרים שכשיצאנו מהכפר ההוא, מתחת להר הגעש, קבוצה של נשים התלהבה מהצ'וצ'ו על האוטו. חוזרים עד לכפר ההוא ומסתכלים בצדי הדרך, לתוך חצרות, אולי היא נאספה על ידי מישהו. מזל ששמנו לה חגורה הפעם! ככה יבינו שהיא שייכת למישהו ויתייחסו אליה בהתאם! הגענו לכפר ולא ראינו אותה. היא לא נמצאה בשום מקום. התחלנו לחזור חזרה לכיוון הביתה, הפעם נוסעים הרבה יותר לאט, עם חלונות פתוחים כדי לראות טוב יותר, הבכי קצת גבר בספסל האחורי והייאוש כמעט הגיע לספסל הקדמי. הכלבה לא נראית בשום מקום! ואז, רגע לפני הצומת האחרונה האיש בעל עיני הנץ ראה אותה! "הנה היא!" קרא, עצר בצד הדרך וסובב את האוטו על צירו. ובאמת, בחצר בית פשוט אשר על אם הדרך, שוכבת לה הציידת, והיא אומללה למראה. הניחו לידה קערה של מים וקשרו אותה שלא תברח. כשראו בני הבית שהסתובבנו בפתאומיות, הם הבינו שהגיעה המשפחה של הכלבה. בעל הבית מצא אותה מדדה על הכביש, ראה את החגורה שלה והביא אותה הביתה. הנשים קשרו אותה קרוב לכביש, כדי שהבעלים שלה יראו אותה במידה והם מחפשים אותה. הרגל שלה שבורה, התרסקה כשנפלה מהאוטו, הפה שלה נפצע קלות גם כן, אבל היא חיה! והיא נמצאה! והיא בסדר, וזה העיקר. נס חנוכה או לא?

ועכשיו , כדי להתעודד קצת, הנה כמה תמונות מהיצירות שלנו לחנוכה. בכל יום ילדה אחרת הנחתה את כל השאר (כולל אותי) ביצירה לכבוד חנוכה. הפעילויות התאימו לכל הבנות בבית, ברמה שונה של גימור וסבלנות, כמובן.
שמח פה בבית, ומלא אור!
גם גרביים לחג המולד הן הכינו,
כדי להתמלא בממתקים על העץ של ורה ואסף

המנחה: יעל.
צובעות בצבעי פרמננט על שקפים




והנה השקפים על החלונות

המנחה: עמית
הכנת כתרי נרות (בתמונה - הדוגמן)



הבנות והנרות. וטיגר.

המנחה: אמא
ציור עם שעוות נרות



והתוצאה המלבבת תלויה על החלון ומחזירה נצנוצי אור צבעוניים הביתה.


בברכת חג שמח ומלא נסים! <3 עינת

ומשהו אחרון: למי ששואל את עצמו, חדווה נכון לשעות כתיבת רשומה זו, עדיין אצל הוטרינר, מחכה לניתוח.

תמונה מתחילת השבוע, במשחק שמח עם הכהבלה.
 

יום רביעי, 17 בדצמבר 2014

על כלבים ימי הולדת


לפני שבוע וחצי נכנסה לחיינו חדווה והכניסה רוח חדשה הביתה.
וכשאני אומרת רוח, אני מתכוונת לרוח סערה.

חדווה היא גורה בת חודשיים וחצי מסוג רידג'בק, או רועה רודזי. למי שלא מכיר (ואני לא הכרתי עד עכשיו) הרועה הרודזי מקורו ברודזיה (או זימבבווה, ולכן ייקרא שמה הזימבבואית) והוא גזע שפותח ע"י האדם וייעודו לצוד אריות.
תנו לי לחזור על זה שוב. גזע רועים, שמטרתו בחיים לצוד אריות. אריה, למי שלא מכיר, זה יונק ממין החתוליים והוא נורא נורא גדול. בכדי לצוד חתול כזה, אתה צריך כלב ממש ממש גדול. אז זו חדווה.
זה אריה
בגיל חודשיים וחצי היא מגיעה לשולחן האוכל בעמידה, ותופסת מושב שלם בספה כשהיא ישנה. בשיניה החדות היא כבר הספיקה לקרוע כרית נוי, בובת עכבר, את המיטה שלה, את בריכת הכדורים, אל כל הכדורים וגם נעל קרוקס אחת. כשהיא רצה, נשמעות קולות שעטה בבית, אוזניה מתנפנפות מעלה מטה, ושרפרפים מתהפכים על פיהם. וגם זאטוטות בנות שנתיים. בגלל שהיא עדיין גורה, אנחנו מאפשרים לה לישון איתנו בלילה במיטה. כשהיא ישנה לרגלינו, היא ישנה על השמיכה ואף אחד לא יכול להזיז אותה ולהתכסות, כשהיא ישנה לידנו, אף אחד לא יכול להסתובב על צירו בלי הפחד ליפול מהמיטה בלילה. וכשהיא מתעוררת עם שחר, אנו מיד מבצעים פעולות הרחקה מהירות בכדי שלא תדרך/תנשך/תלקק למוות את הזאטוטה, שגם היא ישנה איתנו מרבית הלילות. או שלא תאכל לנו את השמיכה. ועוד לא התחלתי לדבר על גודל היציאות שלה! מרשים בהחלט! וזה עוד לפני שהיא אכלה איזה אריה...
כאן חדווה יוצרת הכרות ראשונית
עם הארנב.
בריכת הכדורים במבצע הצלה
 
 
פפחחחח..ארנב??! לא מזיז לי...
תביאו לי אריה, אני אראה לכם מה זה!
 
היחסים שלה עם הכהבלה (הכלבה האהבלה שלנו, רועה גרמנית בת 3) הם מורכבים ומקסימים כאחד. אני בהתחלה קצת חששתי. הכהבלה, אתם מבינים, היא סוג של ילדה יחידה. היא תוקפנית כלפי זרים וכלבים שנכנסים אליה הביתה, או מצלצלים בפעמון, או סתם עוברים ברחוב ויש להם פרצוף מבשר רעות. היא מאוד רכושנית כלפי הבנות ושומרת עליהם בנאמנות, אבל הנה הגיעה חדווה והכהבלה, הפלא ופלא, רחרחה, נהמה, וחשפה שן ביום הראשון למפגש, אבל בבוקר... בבוקר היא כבר שיחקה איתה ולקלקה אותה ונהמה עליה רק כשנמאס לה לרוץ סביב השולחן ולהפיל את כל הכסאות יחד עם הציידת הזימבבואית. שמה האמיתי של הכהבלה, דרך אגב הוא אריה. נהגה aria. עם A. אני כבר מתארת לעצמי את העתיד המשותף של השתיים, והוא אולי ורוד עבורן, אבל מבולגן מאוד עבורי. לשמחתי כרגע אנו גרים בבית של 250 מטר (ענק!!), אז יש מקום ל-2 מפלצות כמוהן, אבל בישראל ביתנו הוא סך הכל 60 מטר מרובע. מה שאומר שכנראה נצטרך בית נוסף רק בשבילן. או גן חיות, עוד לא החלטתי.

ולעניין אחר. ביום ראשון האחרון הוזמנו בנות הבית לחגיגת יומולדת של מיה, השכנה. מיה היא ילדה חביבה מאוד בת 5. ההזמנה ליום ההולדת עוצבה כמסגרת תמונה כסופה, ועליה מוטבעות דמויות מהסרט Frozen (לשבור את הקרח). הבנות התבקשו להגיע עם שמלות של נסיכה. עכשיו הבנתי הכל! כבר שנה אנחנו פה, ושמתי לב שחנויות רבות מיועדות למסיבות יום הולדת מושקעות, בעלות נושא, ובכולן יש מעמד מלא בשמלות של נסיכות ואבירים. ומאחר ופה זה לא ישראל, ואין פה מסיבות פורים ענקיות, וגם בהאלווין לא כולם מתחפשים, לא ממש הבנתי מי ירצה לקנות שמלת נסיכה, ועוד במחירים שצוינו עליה. אז בשביל זה. במקום לעמוד מול הראי/ארון ולבחור שמלות או שאר בגדים יפים לימי ההולדת של החברות בכתה, פשוט בואי בשמלת הנסיכה שלך! אדיר. ובכן, עמית שמחה מאוד שיש בידה ההזדמנות ללבוש את שמלת היפהפיה הנרדמת שקיבלה מארה"ב (כי בהאלווין לא הספקנו..) ויעל שכמעט נשברה נוסח סינדרלה שאין לה שמלה מתאימה לנשף, החליטה ללכת עם שמלת רקדנית הפלמנקו שלה, כנסיכה ספרדייה. יערה לעומת זאת לא רצתה את שמלת סינדרלה (דבר מוזר לכשעצמו, כי את כותנת סינדרלה היא לא רוצה להוריד) ולבשה במקום זה שמלת טינקרבל.


הנסיכות לבית כהן וכלת יום ההולדת

 וכך, חמושות בכתרים ובשרביטות יצאה הפמליה המלכותית לעבר הנשף, ומזל שלקחו איתן את אמא שלהן, אחרת היו שוכחות את המתנה בבית... ביום הולדת בגואטמלה מוזמנת גם כל המשפחה. שולחנות רבים פוזרו סביב עבור ההורים והאחים של המוזמנים באמת, ושולחן אחד ארוך עם מפות צבעוניות וקישוטי פרוזן היה ערוך לילדים עצמם במועדון השכונתי. נשבעת שיש לנו אחד כזה, וזו הפעם הראשונה שמישהו השתמש בו. השמועות מספרות שפעם בשנה מיה חוגגת יומולדת ואז המועדון נפתח, וזהו. לצד המועדון שלנו ישנו גן שעשועים קטן ושם הנסיכות והבנים (שבאו ללא תחפושת) שיחקו עד שהגיע הזמן להיכנס למשחקי החברה. הם הדביקו גזר לאפו של איש שלג (במקום זנב לחמור), שיחקו המלך אמר וכאלה ובסוף נעמדו מול מכשיר הטלוויזיה בכדי לשיר יחד את השירים מהסרט Frozen. ובינתיים בני המשפחה הבוגרים (אמא אבא ודודה) היו עסוקים בהכנת ארוחת הצהריים, כי גם זה כלול ביום הולדת בגואטמלה. בתפריט – המבורגר וצ'יפס. הילדים הושבו לאחר כבוד ורק יעל שלי עמדה במטבח ונתנה הוראות ברורות לטבחית שלא תשים לבנות משפחת כהן גבנ"צ על הקציצה. ואם יש מים קרים. ואולי אפשר עוד צ'יפס?


גם לי היה קשה שלא לשיר איתם
 
אנה, אולף ואלזה.
השיגעון על הסרט הזה קבוע בביתנו כבר שנה.
רגע לפני עוגת היומולדת, והנר והשיר (שילוב של Happy Birthday to you… ותוספת בספרדית שמשמעה איפה איפה איפה העוגה) הועלו על הכבל 2 פיניאטות אחת אחרי השניה, והילדים – מהקטן לגדול – חבטו בהם נמרצות לקול הקהל ששאג dale duro! או, "תכניס לו בכח". עניין הפיניאטות, יש לציין, הוא קטע מאוד מרכזי בימי הולדת בגואטמלה, והקהל כולו מצפה למטח הסוכריות שייפול מהפיניאטה. המשקיענים באמת, יזרקו ממתקים לרחבה גם לפני שמתפרקת הפיניאטה, בכדי לא לשבור את המתח, תוך שימת לב לעובדה שאין כרגע אף ילד שחובט.
אולף, לפני
אולף, אחרי

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הביתה חזרנו אחר הצהריים, עייפות אך נמרצות, כבדות בשקיות ממתקים והפתעות ושמחות בחוויה המשחררת.

נשיקות <3 עינת

ועוד משהו אחרון: בעודנו מדברים, יושבת לה הציידת הזימבבואית ומפרקת עצם משחק. היא ניסתה להוציא את העצם הזו מפיה של הכהבלה ע"י נביחות ובכח, עד שהבינה הכהבלה שהעצם שבפיה, שכבר נלעסה קלות, קטנה יותר מהעצם שנתתי לציידת עצמה ממש לפני רגע. אז היא ויתרה לה.

 

יום שישי, 5 בדצמבר 2014

רשימת מלאי #4 2014

קצת קשה להאמין, אבל כמעט שנה שלמה עברה מאז שהתחלתי להשתפך מעל גבי הרשת ולהקל בכך ולו במעט על בח"לי, שאחרת היה צריך להקשיב לי מפטפטת ללא סוף. זה לא שאני כבר לא מפטפטת לכיוונו, זה פשוט שעכשיו אני לא נעלבת כשהוא לא מקשיב כי יש לי עוד זוג אוזניים בצד השני. אתם!

ושוב הגיע הרגע הזה, שבו אני עוצרת הכל ומסתכלת על ההווה המיידי, על היומיום ועל עצמי, ובוחנת אותם מקרוב, וכמה זה מתאים שאת רשימת המלאי הזו אני עושה כל כך קרוב לסוף השנה האזרחית! אם בא לכם, כמוני, להביט אחורה גם ולקרוא איך הכל התחיל, אפשר להתחיל כאן.
את רשימת המלאי הבאה נערוך ב2015. התרגשות!
לפני שמתחילים, בסוף הרשימה שלי תמצאו רשימה חדשה נקייה, אותה תוכלו להעתיק ולהשתמש בה אם תרצו, רק אל תשכחו לשתף. יאללה, מתחילים...



עושה: כריות נוי. לקחתי כמה כריות רגילות, חציתי לשתיים ותפרתי אותן לגודל כריות נוי (טוב, לא אני ממש, התופרת. עדיין אין לי מכונת תפירה..). עכשיו אני יוצרת עבורן כיסויים סרוגים.

מבשלת: מרק עדשים ירוקים סמיך ונהדר. הטמפרטורות ירדו כאן במעט וזה נפלא לשבת עם כוס מרק באמצע היום ולהתחמם.
 
שותה: מיץ ג'מייקה, או חמייקה, או היביסקוס. אחד מהמשקאות הפופולריים בגואטמלה זה מיץ מחליטת פרחי היביסקוס. לא רע בכלל.
 
קוראת: שום דבר חדש. עוד פעם סטיבן קינג, עוד פעם דאגלס אדמס. אחד במיטה השני בשירותים.

רוצה: שיעבור החודש הזה בקלילות ובמהירות. ב-10 לינואר ההורים שלי באים לביקור ואני ממש נרגשת.

מסתכלת: על השמיים הנפלאים של גואטמלה. מרחב עצום לבן כחול שמשתנה תדירות בין עונה לעונה ובמהלך היום ואפילו בין אזור לאזור.

משחקת: עם הכלבה החדשה שבח"לי הביא הביתה! קוראים לה חדווה, נעים להכיר.















מחליטה: אילו רהיטים לקנות לבית האירוח בשכונה שלי. הוא נועד לעובדי החברה שמגיעים במהלך השנה לעזור בתחומים שונים.

מאחלת: חג מולד שמח וחנוכה שמח ופליז נאוידאד (feliz navidad), שזה שנה טובה. לכולם.

נהנית: לשמוע את הבנות משוחחות בספרדית. אם יש משהו חיובי ברעיון הרילוקיישן (ויש כמה כאלה), אז זו השפה הנרכשת והביטחון לדבר בה.

מחכה: ל-10 לינואר, כבר אמרתי?

מעדיפה: הפעם לטוס לטיקאל ולא לנסוע לשם ברכב, כי הכבישים בגואטמלה פשוט גרועים. מאוד.

תוהה: אם המדינה שנחזור אליה בעוד כמה שנים תהיה כמו זו שיצאנו ממנה. ההרגשה הכוללת היא שמדינת ישראל עוברת שינוי, אבל כך גם אנחנו. הגיע הזמן להתבגר, לא?!

אוהבת: את השמיכה שסרגתי. עבדתי עליה חמישה חודשים, היא לא מושלמת ויש לי עוד הרבה ללמוד, אבל התוצאה מקסימה בעיניי ואני ממש שמחה בה.
 













מהרהרת: מה לעשות היום. יש לנו זוג מבקרים צעירים בבית והבטחתי לבנות ללכת לעיר השלג בבירה, אז אולי זה..


מגלשת קרח במרכז העיר























חושבת על: מתנות לחנוכה ולכריסמס.


בינתיים סרגתי קצת כוכבים לקישוט העץ

צופה: בקלאסיקות קולנועיות עם הבנות שלי - שכחו אותי בבית, המספריים של אדוארד, משפחת אדמס.

מקווה: שתיפסק הרוח במהרה ושאין לנו פנצ'ר בבריכה.

מתפעלת: מהאורות סביב. המדינה מתקשטת לכבוד חג המולד והכל נורא שמח וצבעוני. ומהשמחה והחגיגיות סביב.


בחגיגה הזו פגשנו במקרה, חבורת
נגני בית ספר באמצע הרחוב



















זקוקה ל: עוד שעתיים ביום. ושאשאר בהם ערה כי אני רוצה להספיק יותר ונרדמת.

מריחה: ריח של גור. זה לא אחד מהריחות הכי מעולים שיש??

לובשת: מכנסי טריקו נעימים כפיג'מה, אבל מסתובבת איתם כמעט כל היום.

עוקבת אחרי: קבוצת סורגות ברשת שמשתפות הדרכות והשראות.

שמה לב: שהמאמצים שלי להמעיט בצעקות משפיע באופן חיובי מאוד על התקשורת בין הבנות בבית.

יודעת: שהשנים האלה חולפות מהר. הנה הגדולה כבר כמעט בת 10.

לומדת: לשים את עצמי במקום הראשון לפעמים. קצת שכחתי את עצמי בשנים האחרונות ואני חוזרת ולומדת לעשות את זה שוב.
למשל לאכול טוב בחברה טובה

מרגישה: גאווה על שסיימתי את הפרויקט הראשון שלי! כל פעם שאני עוברת ליד החדר ורואה את השמיכה על המיטה, הלב גואה.
  
 

מעריצה: את הבנות שלי, כשהן מיישמות ידע חדש. למשל סריגה.


ממיינת: את המוץ. הרבה פעמים אני נותנת לעייפות ולשיגרה להשתלט על התגובות שלי, במקום להקשיב ללב ולאמת מאחורי הדברים.

קונה: קפסולות קפה של נספרסו. ההורים שלי יביאו איתם את המכונה. אדומה.

מקבלת: את זה שלפעמים גם אני טועה. אבל רק לפעמים.

מסמנת בספר: שקוראת לבנות. כרגע אנחנו בספר השני בסדרת הארי פוטר. יעל גם קוראת לבד והגיעה לספר הרביעי כבר.

לא אוהבת: שהאוטו במוסך. זה מגביל את התנועה וקצת מבאס כי דפקתי את הקרטר..

פותחת: חבילה חדשה של חלבה.

מצחקקת: באושר, כי "מצב האומה" חזרו לעונה שמינית! שיגעון..

מרגישה: את השמש החמה בגב שלי כשאני יושבת לסרוג על הספה הכתומה.
 
מנשנשת: קוראסונים. עם שוקולד וממרח חלבה. אוי ואבוי לי.

 
חושקת: ללכת לקולנוע לסרט של מבוגרים.

 
מייחלת: לשנ"צ.


עוזרת: לחברה טובה לתרגם מאמרים באנגלית.
 
שומעת: סדרת פודקאסטים בשם serial, שייך להפקה של This American Life. כל שבוע פרק חדש, מרתק.



עד כאן רשימת המלאי שלי לרגע זה בחיי שבשנת 2014.
הרשימה עבורכם נמצאת כאן למטה, והיא מהנה מאוד, נסו אותה!

נשיקות <3 עינת


עושה:
מבשלת:
שותה:
קוראת:
רוצה:
מסתכלת:
משחקת:
מחליטה:
מאחלת:
נהנית:
מחכה:
מעדיפה:
תוהה:
אוהבת:
מהרהרת:
חושבת על:
צופה:
מקווה:
מתפעלת:
זקוקה ל:
מריחה:
לובשת:
עוקבת אחרי:
שמה לב:
יודעת:
לומדת:
מרגישה:
מעריצה:
ממיינת:
קונה:
מקבלת:
מסמנת בספר:
לא אוהבת:
פותחת:
מצחקקת:
מרגישה:
מנשנשת:
חושקת: 
מייחלת:
עוזרת:
שומעת:

 
 

יום שלישי, 2 בדצמבר 2014

בלט וביצים


שלומות!
זוכרים שסיפרתי לכם על מופע הבלט של עמית? ועל המופע השני סיפרתי לכם?
כי היו שניים...
טוב, אני אתחיל מההתחלה.
עמית, בתי בת ה7 כמעט 8, רוקדת בלט. היא מאוד נהנית ועל אף ששערה הארוך מאוד מאוד מאוד הוא גם מתולתל, היא נעתרת פעמיים בשבוע לנסיונותיי העקרים לגלגלו לגולגול הדוק. החוקים בסטודיו שלה הם מאוד נוקשים - חייב גולגול הדוק, חייב גרביון ורוד ובגד-גוף שחור (אנחנו אף פעם לא עומדים בחוק הזה. צבעוני זה השחור החדש!), וחייב לעשות משכנתא שנייה כדי לשלם עבור ההופעה. אני לא אלאה אתכם בעלויות (כי זה בקצאל), אבל היינו צריכים לשלם על השמלה שנתפרה ביד על ידי תופרת מומחית שהגיעה במיוחד מארה"ב ומותאמת למידותיה של הרקדנית, על כתר הפנינים הלבנות הנלווה לשמלה, על התמונות המקצועיות, על הכרטיסים לשתי הופעות ועל התפאורה. לזה התווסף יום כיף בסלון היופי לפני ההופעה, מתנה וזר לכוכבת לרגל המופע הראשון שלה, ועוד מתנה קטנה לרגל המופע השני. הדברים שאנו מוכנים לעשות בשביל הילדים שלנו..
תפאורה ב$15 לרקדן.
רציתי לקחת את הצב הביתה בסוף ההופעה כי שילמתי עליו, אבל היתה מי שהקדימה אותי...
בח"לי ביקש שפעם הבאה שאבקש ממנו לשבת שעתיים וחצי אחרי יום עבודה ולראות מופע בלט, יהיה כשהילדה תופיע עם הבולשוי.
המופע הבא שבח"לי יבוא אליו
בעודנו ממתינים לתחילת המופע השני, רצינו לבדוק קצת את סביבותינו. הילדה רקדה באודיטוריום של אחת האוניברסטאות בעיר הבירה גואטמלה, בצמוד למוזיאון פולקלור מקומי, שהיה כבר סגור, ולכן התרוצצנו בשבילים סביב. גואטמלה סיטי היא עיר מאוד ירוקה, והגנים לא איכזבו. 
 
אמא, תראי! איצטרובל!
ממממ..ההנאות הקטנות של להיות בן 9..

טיול בחורשה בהפתעה
יש אור בקצה המנהרה
לכבוד המופע, נאלצה הכוכבת לשבת בין שעתיים לשלוש כל יום מאחורי הבמה בשביל חזרות (עאלק! ראתה פרוזן בלופ עם חברותיה לקבוצה), ןלכן גם היתה רעבה. ביום הראשון שלחתי אותה עם סנדוויץ', ביום השני עם אגס ולחמניה אפויה, וביום השלישי החלטתי לגוון ולהכין משהו שראיתי ברשת - חביתות בתבנית מאפינס. האמת - חשבתי שזה רעיון ממש מגניב. גם קל לנשיאה, גם קל להכנה, גם ללא שמן - מושלם! התוצאה? פייר, התאכזבתי.
 


התוצאה העגומה.
זה נטעם גרוע יותר ממה שזה נראה.
מה לעזאזל חשבתי לעצמי??

עד כאן זה עוד נראה מבטיח
 
 
 
עגבניות, מוצרלה ועשבי תיבול, בצל ושום עם גרעיני דלעת טחונים.
נכון נראה מבטיח?

 

בסוף אותו יום מיהרנו הביתה והכנו ארוחת ערב גדולה מכל השאריות שהיו במקרר ונותרנו שבעים ומרוצים. לנקות את תבנית המאפינס היה כמעט גרוע כמו התוצאה.
 
 
נשיקות <3 עינת
 


הדובדבן שבקצפת. הרקדנית הכי יפה והכי מוצלחת. אובייקטיבית כמובן.